הגשם הזה.

ישנתי כל כך טוב מתחת לציפת החמרה שבחצר, תערובת מנצחת של עלים מרקיבים, אדמה נושנה ועשבי פרא. עשרה סנטימטרים מתחת לשורשי הדשא, מצאתי מקום טוב להתאסף בו בשלווה. קריר, חשוך, מזמין להירדם בין כתליו. מדי כמה ימים הצצה חטופה לעולם שמעל, לספוג אור כלורופילי מזדמן, וחזרה אל המעון הנינוח. בלי רעשים ובלי אור, גם היום הופך ללילה.

ואז מבול. האדמה הפכה לבוץ, המצע הפך לשלולית, השורשים שניעורו סביבי החלו להשתרג בין אבריי, ורעש הצפרדעים לא נותן מנוח. ביומיים הראשונים המתנתי בסבלנות, אוגר אוויר בריאותיי ואוטם אוזניים ועיניים, אבל כשהזרמים החלו לחלחל תחתיי, גוברים והולכים, הבנתי שתמה לה תרדמת הקיץ.

אז הנה אני כאן.

רטוב מתמיד, מלא במחשבות עפר חיוניות.