קריסטמס וחנוכה הפכו בשנים האחרונות לחגי כדורסל מסורתיים. אז בהזדמנות חגיגית זו אני מרשה עצמי לשחרר פוסט כדורסל נוסף, שיעסוק בחלקו בימים שבין הנר ראשון, סנטה קלאוס והנר שמיני, ובחלקו האחר בשאלה בסיסית שמתחדדת יותר ויותר כיום, בין ביס מהסופגנייה לנגיסה בלביבה, מה עדיף לליגה, פה ומעבר לים, איזון בין הקבוצות או הצלחה עקבית של בודדות מהן?

חנוכה

כמעט מדי שנה מכבי ת"א רגילה לתת משחקים גדולים בחנוכה נגד קבוצות יווניות, לזכר ניצחון המכבים על היוונים לפני יותר מ-2,000 שנים. אין לי מושג אם יש מישהו שאחראי לשיבוץ המשחקים האלה, אבל עובדה שהתופעה הזו חוזרת על עצמה. אבל דווקא השנה המשבץ המסתורי פספס קצת. אמנם מכבי תשחק מול אולימפיאקוס פיראוס בסמוך לחג, אבל בגלל פגרת חג המולד של היורוליג, המשחק יתרחש רק כמה ימים לאחר חנוכה.

אך אל חשש, במהרה נמצאו אלה שששו ליטול על עצמם את תפקיד היוונים הרשעים. הפועל ירושלים, במימון המיליונר הרוסי גאידמק, החליטה לקרוא תיגר על מכבי, והיום, אור לנר שני, הובילה את מכבי לאחד המשחקים הטובים ביותר שנראו בליגה הישראלית בשנים האחרונות. רק מה? העיתוי של האדומים היה הכי גרוע שיכול להיות. לנסות להכות בענק הצהוב זה בסדר, אבל למה דווקא בחנוכה, למען השם? ואכן, אחרי שהובילה לאורך 7/8 מהמשחק, שמטה ירושלים את היתרון בסיומו, והפסידה לבסוף למכבי ב-2 הפרש, כשהענק הצהוב ווייציץ' שהיה אמור לשחק כמות דקות מוגבלת בלבד, העניק לנו נס חנוכה עדכני כשהפיץ כמעט לבדו אור נגוהות על המגרש, במשך כל 40 הדקות של המשחק, בלי מנוחה, ממש כמו כד השמן הקטן.

אבל במשך 35 דקות תהיתי לעצמי האם באמת קיים סיכוי לסיים את ההגמוניה המכביסטית בליגה הישראלית? האם ירושלים תחזיר לליגה את הכבוד האבוד שלה? (לבעלי הזיכרון הקצר, מכבי אלופה כבר 12 שנים ברציפות, ובעצם זכתה ב-35 מתוך 36 האליפויות האחרונות), ומיד הדהדה בראשי השאלה הקשה מנשוא, האם אני בכלל רוצה שזה יקרה?!

ובכן, לצערי, התשובה היא לאו כפול. כאוהד מושבע של מכבי, וכמי שמכיר ומוקיר את כושרה בשנים האחרונות, אני לא רואה איך ירושלים תזכה באליפות (למרות שההתאחדות ניסתה ככל יכולתה לעזור לה, בכך שביטלה את הפליאוף והמירה אותו במשחק בודד על האליפות, שבו לכאורה "הכל יכול לקרות"), מכיוון שלמרות המרץ והכישרון חסר לה העומק של מכבי (וגם כאן התגייסה ההתאחדות לטובת יתר הקבוצות, כשמכבי נאלצת בכל משחק בליגה לוותר על שני זרים, בגלל המגבלות שהליגה מטילה בעניין).

ולמרות שבאמת חורה לי מאוד הסיטואציה הזו, שבה אין לשום קבוצה סיכוי להתהדר בתואר האליפות מלבד מכבי, עדיין, בתור אוהד, אני מוכל להעלים עין, כל עוד מכבי היא זו שנהנית מהמצב. אבל מצד שני, אם מכבי יזכו באליפות אירופה, אני מודה שלא אצטער יתר על המידה אם גם הפועל ירושלים יזכו לנתח של גביע, ואם לא בגביע יול"ב, אז שזה יהיה באליפות המדינה (וחוץ מזה, המאמן היחיד שגזל ממכבי אליפות ב-36 השנים האחרונות היה פיני גרשון עם גליל עליון, שאחרי זה החזיר למכבי בריבית עם 3 אליפויות אירופה, אז אולי אליפות היסטורית לארז אדלשטיין [שלטעמי צריך להיות היורש של פיני במכבי], תניב גם היא דיבידנדים בעתיד).

ועכשיו, עם כל הכבוד למכבי, נעבור לדבר האמיתי.

קריסטמס

אתמול, כמדי קריסטמס, התקיימו רק שני משחקים בליגת הכדורסל המקצועני של ארצות הברית, ה-NBA. רק שניים, אבל שניהם גדולים, כל אחד בדרכו שלו.

משחק אחד ייצג כדורסל נטו - במיטבו.

סדרת הגמר האחרונה של ה-NBA (2005) היתה סדרה קלאסית. התייצבו אליה שתי קבוצות - San Antonio Spurs, האלופה של 2003, ומולה Detroit Pistons, האלופה של 2004. הסדרה היתה מותחת, ואחרי שישה משחקים, התוצאה היתה שוויון (3:3). במשחק השביעי והמכריע ניצחה סן אנטוניו, רק בזכות הביתיות.

זה היה דו-קרב של הקבוצות הכי אירופאיות ב-NBA. אירופאיות, לא מבחינת ההרכב (למרות שבסן אנטוניו משחקים לא מעט זרים), אלא מבחינת צורת המשחק שלהן שלא ממש מאפיינת את ה-NBA ומשלבת משחק הגנה משובח (לא דבר שגרתי שם) וקבוצתיות (נדיר), תוך ניצוח על המשחק ע"י מאמנים גדולים (גם לא כזה נפוץ), ובלי לשים דגש דווקא על יכולות אישיות מדהימות (למרות שלכוכב של סן אנטוניו, טים דאנקן, יש כאלה).

אני גם חושב שהרוב יסכימו שמדובר בקבוצות ששיחקו את הכדורסל הכי טוב בעונה הקודמת, וכנראה שגם בעונה הנוכחית (כרגע, אחרי כמעט שליש עונה, דטרויט מובילה את ה-NBA וסן אנטוניו מייד אחריה).

אתמול נערך Rematch מסקרן בין השתיים, ודטרויט נקמה בס"א וקרעה אותה ב-15 הפרש, עם עוד תצוגה מדהימה של הגנה (גרמה לס"א לקלוע רק 8 נק' ברבע, הכי נמוך שלה אי פעם), של איזון ושל שכל. אבל לא זה מה שחשוב בשלב הזה של העונה, החשוב הוא שדטרויט נראית בדרך הנכונה לסדרת הגמר, וזה צריך לשמח כל אוהד כדורסל באשר הוא, וההסברים בהמשך.