שני עיטים דואים גבוה במעלה הרקיע.

- היה לי חלום סיוטי הלילה, חלמתי שאני נטול כנפיים ומסוגל לראות את העולם רק מלמטה, סח הצעיר, אני לא חושב שהייתי מסוגל לחיות בצורה כזאת.

- רוב היצורים בעולם חיים ככה, משיב לו המבוגר, אפילו בני האדם.

- אבל אני לא כמו כולם, מתעקש הצעיר, אני עיט.

- עיטים זקנים, שאין להם כוח לעוף יותר, עדיין דבקים בחיים.

- אבל אני צעיר, עוד לא עפתי דיי.

- אף פעם אין די.

- ובכל זאת, אצל צעירים זה אחרת.

- עיטים צעירים שנפגעו בתאונה ואינם יכולים לעוף, גם הם בוחרים להמשיך ולחיות.

- אבל אני בריא.

- לא בחלומך, לא.

- אז בחלומי אולי הייתי מסוגל, במציאות לא.

חולפת שעה.

- כשהייתי צעיר כמוך, חשבתי בצורה דומה.

- ומה גרם לך לשנות את דעתך?

- הידיעה שקרב היום שבו לא אוכל לעוף יותר.

- אח, אתה מדבר שטויות, אתה עוד רחוק מהרגע.

- אבל הוא מתקרב.

- ומה באמת תעשה אז?

- בדיוק מה שאני עושה היום.

- אני לא מבין, היום אתה עף, כשתזדקן לא תוכל לעוף, זה ממש לא אותו הדבר.

- זה בדיוק אותו הדבר. מה אנחנו עושים עכשיו לדעתך?

- עפים, ברור.

- אבל גם מדברים, לא?

- כן, אבל בשתיקות שבין המילים אנחנו רק עפים.

- וגם חושבים, לא?

- כן, אבל בין המחשבות אנחנו רק עפים.

- וגם נוחתים כדי לנוח ולאכול, לא?

- כן, אבל זה רק כדי שנוכל לאגור כוחות ולעוף שוב.

- ואולי ההיפך?

- אולי מה ההיפך?

- אולי אנחנו עפים רק כדי שנוכל לאכול ולחשוב ולדבר ולנוח?

- אבל לאכול ולנוח חייבים, זה צורך, לעוף זה בשביל ההנאה.

- לפני שעה אמרת שבלי לעוף לא תוכל לחיות, אז גם לעוף אצלך זה צורך.

- ואם אני אחליט שאני אהיה מסוגל לחיות גם בלי לעוף?

- רק אז תוכל ליהנות מהחופש של המעוף.

- אני לא מבין את ההיגיון בטענה שלך, שאנחנו נהנים רק ממה שאנחנו מסוגלים לוותר עליו. דברים שאני נהנה מהם, הם חשובים לי, ודווקא עליהם לא ארצה לוותר.

- אולי, אבל איך תדע לבטח שאתה נהנה ממשהו, אם לא תחווה את הרגשת העצב שבחסרונו?

- קודם אמרת שהויתור קובע את עצם היכולת ליהנות, ועכשיו אתה אומר שהויתור מאפשר להיות בטוח בהנאה, אלה שני דברים שונים.

-  לא, לא בהכרח. הידיעה שאתה נהנה ממשהו, היא חלק בלתי נפרד מההנאה עצמה. אתה לא יכול ליהנות בלי להיות מודע לזה שאתה נהנה, ואתה לא יכול להיות בטוח שאתה נהנה ממשהו עד שלא תבדוק איך זה להיות בלעדיו.

- אני יכול לדמיין איך זה להיות לא מסוגל לעוף. גם בלי לחוות את זה, אני יודע איך אני ארגיש.

חולפת דקה.

העיט המבוגר הודף בכנפיו את הצעיר לעבר צוק קרוב. העיט הצעיר נחבט בסלע ומתדרדר מטה לכיוון התהום, עד שהוא נוחת על זיז סלע, מרוסק אברים.

חולף חודש.

העיט הצעיר החלים, הרבה בעזרתו של העיט המבוגר, שסעד אותו יומם וליל. במהלך החודש אף אחד מהם לא העלה את השאלה המתבקשת, האם המבוגר הפיל את הצעיר במכוון, ואם כן, מדוע.

שניהם נחים עכשיו על אחד הסלעים, מחממים את גופם בשמש, ממתינים לשוך הרוח.

עוד כמה דקות, כשהאוויר יחדל מלנוע, יצא הצעיר לטיסת מבחן בגובה נמוך, כדי לבדוק אם הוא יכול לשחזר את יכולות התעופה שלו, או שלא יוכל לעוף יותר לעולם. כנפיו נפגעו קשה, אך הוא עדיין מסוגל להזיז אותן, ולא ניתן לדעת את חומרת הפגיעה המלאה, אלא רק על ידי עריכת ניסיון.

- אתה מפחד?

- כן.

- אתה מתרגש? מתגעגע למעוף?

- מאוד.

- מה יהיה אם תגלה שאתה לא מסוגל לעוף יותר?

- אני לא רוצה לחשוב על זה בכלל.

- ובכל זאת?

- אני אהיה בסדר.

- נו, אז עכשיו אתה יכול להיות בטוח שזו היתה עבורך הנאה ולא סתם צורך.

- אבל ידעתי את זה גם קודם.

- חשבת, אבל לא היית בטוח.

- ידעתי.

- חשבת...

- ידעתי!

חולפת דקה.

הרוח נחלשה. העיט הצעיר מתרומם על רגליו הקצרות, מדדה לכיוון פלטת סלע גדולה שמעליה הוא יוכל לנסות להתרומם בלי להסתכן בצניחה חופשית מטה, ונעמד בסמוך לשפתה.

הוא מאמץ את כנפיו, מזנק מעלה, וחובט בעזרתן באוויר. לרגע אחד הוא נשאר תלוי באוויר, כאילו קפא, ואז הוא נוחת על הקרקע, חסר אונים. ניסיון שני, ומיד לאחריו שלישי, לא מצליחים גם הם.

למשך מספר שניות הצעיר שוכב על הסלע, שמוט כנפיים, כמי שחרב עליו עולמו, ואז הוא מזנק באחת אל מעבר לפלטת הסלע, וצונח כמו אבן אל עבר התהום.   

העיט המבוגר בוהה בנקודה שבה נעלם מעיניו הצעיר, ממלמל לעצמו שוב ושוב - צדקתי, זה היה בשבילו רק צורך.