חשבתי לעצמי מה לי יש להגיד על עונות השנה, ומסתבר שלא הרבה. האמת, שגם רוהמר לא ממש דיבר עליהן, אלא רק נעזר בהן לצורך העלילה שלו. לכל אחת מהן יש את היתרונות והחסרונות שלה. וזהו פחות או יותר. אה, והרפטטיביות גם. הן תמיד חוזרות על עצמן. ואלינו. אז החלטתי לגייס לעזרתי את ההוא, הפלואידי-המשתנה הזה שאני כותב עליו לפעמים. לו תמיד יש רעיונות יותר טובים משלי על איך להביט על החיים. זה כנראה הולך יד ביד עם השקפות העולם הלא קונבנציונאליות שלו.

Hey you.

Yes?

I need your help in writing about feelings towards the 4 seasons.

Eric Rohmer's 4 seasons? 

Not necessarily. Anything. Whatever you want. By the way, how come you know those films?

I wasn’t always a negative & suicidal character, until you came and made me such a bad reputation.

mmm... if you say so. So? What about the 4 seasons?  Have any idea?

Sure, why not. You just gave me one. Let me just grab a pen.

Thanks. Don’t forget to translate everything into Hebrew at the end.

בלילות ירח מלא של קיץ, כשהיה מיילל לעומת הירח, היה נוהג לעצום את עיניו במעין ריטואל קבוע. מחשבות מטפסות מעלה מהר יותר לבדן בלא ליווי חזותי, כך הרהר בינו לבין עצמו. והמחשבה היתה נורית כחץ לשמיים, פוגעת בלבן הגדול ההוא, ושבה כלעומת שבאה. וכשהייתה פוגעת בו במרכז החזה היה נשמע צליל מתכתי מוזר, שהכריח אותו תמיד - למרות שכבר היה מורגל ככל שניתן לצלילי ולעוצמת החבטה - לפקוח שוב את עיניו. בתדהמה. אף פעם לא ידע מה יותר מוזר, העובדה שמחשבותיו נוהגות לשוב ולהטרידו גם לאחר שילוחן לחופשי, או העובדה שהן נכלאות לעד בתוך קופסת ברזל שטמונה עמוק בתוך חזהו. הוא השתעשע ברעיון שאם היתה לו דרך ליידע אותן בדבר גורלן הצפוי, הן לא היו ממהרות לחזור כל כך מהר כמו בומרנג שלוח.

בבקרי האביב, כשהיה חולף במהירות ברכבו אל מול שדות התלתן הירוקים של צפון הנגב, גליים ועטורי מרבדים קטנים של פרחים צהובים שכמותם, היה נוהג לפתוח לגמרי את חלון הרכב ולהסניף לתוכו בשאיפות מדודות את הטבע העדיין-רטוב-וקר-למגע שמסביב. אוויר צלול מטהר אדי סיגריות ושמן מנוע, כך חשב לעצמו. והאוויר היה חודר לריאותיו ולחלל הרכב, וניתז רק בחלקו חזרה דרך החלון המקביל. כשהיה מגיע לעיר הגדולה של הנגב, ויוצא וחוזר, ופותח את דלת המכונית האטומה, היה מגלה להפתעתו-החוזרת שהאוויר האצילי שהיה כלוא בתוכה נעלם והיא שוב מחזיקה בקרבה אוויר חם וטחוב. אבל איכשהו הוא הרגיש בה בבית, על ניחוחות הקבע שלה. ניגוד מוחלט לבוהק ולריחניות של הבחוץ, מה זה בית אם לא זה.

בימי גשם חורפיים במיוחד, כשהיה משתעל עד כלות הנשימה, מלא בכיח וליחה שלא זרים לאנשים בני גילו, היה נוהג לחטט בארון הבגדים אחרי האוצרות שהטמין שם במיוחד לרגעים אפורים מעין אלה, בהם לצאת החוצה זה לא דבר שבא בחשבון. סוכריות דבש ושוקולדים מחליקים הכל, היה מסכם לעצמו בעת שנגס מלוא הפה בחבילה אדומה עם ציור של פרה עליה. שעה אחר כך, עם ארון נטול אוצרות, ערימת טישויים מדולדלת וגרון דואב מתמיד, הוא היה מצליח להקים את עצמו, להתעטף במעיל פוכני, ולרדת מדרגה מדרגה לכיוון בית המרקחת השכונתי. אבל איכשהו תמיד הוא היה מוצא את עצמו חוזר לבית עמוס דווקא באוצרות נוספים. תורים של זקנים לוחמניים מזוינים בטישו היו אחד מהדברים השנואים עליו ביותר.

כשהיה נשאל מה לדעתו מסמל את הסתיו יותר מכל, היה נוהג לומר אינסטינקטיבית וללא כל היסוס - שלכת אדומה של צפון החוף המזרחי של יבשת צפון אמריקה. ומייד היה נזכר בקונטיקט של לפני כמה סתווים, כפי שנשקפה לעיניו מתוך פיק-אפ כחול וזמזמני. בדמיונו היה רואה עולם מכוסה בשטיח בצבע קרדינל, מבינו מבצבצים עצים ירקרקים-ערומים. אחר כך היה הולך למקרר למזוג לעצמו עוד משקה קפוא והכרחי ביום חמסיני-סתווי טיפוסי שכזה, שבטח אחריו יגיעו יומיים של גשם שוטף שבא להפריד בין ענני האבק של השרב הקודם לאלו של השרב הבא. לאחר מספר פעמים הוא החל לשים לב שהחלום הקונטיקטי שלו נגדע תמיד באיבו על ידי קימה לכיוון המקרר. יום אחד החליט להישאר ישוב במקומו. ואז נזכר שבלב כל האדום הקפוא ההוא, הוא ישב בתוך הקבינה הכחלחלה ופשוט התגעגע לחמסיני הילדות הצהבהבים שלו.

יום אחד הוא התבקש לקבוע את העונה בה ימות. הועמדה לרשותו שנה תמימה לשם כך, וכל שהיה עליו לעשות היה להצביע על שבוע ספציפי במהלך אותה שנה. הוא גלגל בראשו ובדמיונו את עונת המחשבות, את עונת הניחוחות, את עונת האוצרות ואת העונה האדומה. בסוף בחר בעונה הרחוקה ביותר.

שמתי לב שגם רוהמר לא עשה את הסרטים שלו לפי סדר עונתי-כרונולוגי. מעניין למה.