בלא-בלוג (חלק ב') / ציפ. ח

דיוויד אוסטין היה בלגניסט מלידה. ולא לחינם בחרתי בתיאור השמור לכישרונות פלאיים. ממש כשם שיש אנשי עסקים מלידה או מוסיקאים מלידה, היה למר אוסטין הכישרון המופלא לאי הסדר. כבר ניתן להבחין במבטי הזלזול המופגן של חלק מהקוראים, כאילו כדי להיות בלגניסט אין צורך בכל כשרון מולד. טעות נפוצה. רק מי שהכיר את דיוויד אוסטין ידע בלגניסט אמיתי מהו, ויתירה מזו - יכול היה לסגל לעצמו את ההבחנה הקלה בין בלגניסט אמיתי ובין חובבן.

רק מי שדרך אי פעם במשרדו הניו-יורקי גדול המימדים יכול היה לקלוט את אמות המידה של אי הסדר. ערמות של מסמכים משפטיים ופיננסיים, 5 עיתונים יומיים שלהם היה מנוי לצדם של שני עיתוני ערב, בכמויות שלא היו מביישות ארכיון. מכתבים, פקסים, אי מיילים, צעצועי משרד, בגדים להחלפה, ספרות מקצועית לצד ספרי טיסה לצד ספרי טלפונים. הכל מגובב בערמות אין קץ. בלגן שלא הותיר משטח פנוי על השטיח מקיר לקיר.

הבלגן מעולם לא טרד את מנוחתו, שוויון נפשו, או שלוותו של דיוויד, הסדר הוא זה שבאמת איים על חייו. דיוויד אוסטין היה רב אומן הבלגן לא כי הפליא לערבב את חייו, אלא כי האמין בצורת חיים כזו כהשקפת עולם וכדרך חיים. דיוויד אוסטין היה בלגניסט מתוך אידיאולוגיה.

מי שהכיר אותו יכול היה לראות באופן התנהלות שכזה סוג של התרסה חברתית שכח כך אפיינה אותו. החברה הייתה מסודרת, מקובעת, מתובנתת, נטולת מעוף או דמיון או יצירתיות. כלואה במסגרות. דייב אוסטין בז לכל אלה, וחדרו היה מעין מיקרוקוסמוס לעולמו הפנימי שבו התנהל סדר פנימי שונה בתכלית מזה המקובל בעולמות המקבילים שהתנהלו בנינוחות מסודרת ומקוממת מחוץ למשרדו. משרדו היה מקדשו הקטן ממנו ניהל את עולמו ואת חייו.

בדייב היה ברק של מקוריות ונפש של אמן, ולכן כל דבר שהפר את מצבו הטבעי והכאוטי של חדרו היה בעיניו איום על מקור ההשראה המרכזי שלו- אי הסדר. עולמו של דייב התנהל על פי חוקים שבחר להמציא - זר ילך בו לאיבוד, וכל מי שניזוק מתבנות חברתי ייכשל בו. זאת הסיבה שבשלוש השנים האחרונות החליף דייוויד למעלה מ- 30 מזכירים ומזכירות.

הקשוחים שבגברים והנוקשות שבנשים לא יכלו לשאת את פרץ הבלגן האין סופי. גם החביבות והסבלניות במזכירותיו, שהוקסמו מאופיו מלא החן של דיוויד התייאשו כעבור מספר חודשים. וזכורה באימה עד עצם היום הזה אותה תקרית עצובה בה מזכירה יוזמתית עמוסת כוונות טובות, החליטה לנצל את היעדרו של דייב לצורך נסיעה עסקית, לצורך ארגון חדרו-חייו של מר אוסטין. הנזיפות הרמות והזעם שהוטחו באותה אומללה, גרמו לה לעזוב את המשרד בבושת פנים, ויש שאומרים שעד היום היא נמנעת מלעבור באותו רחוב מרכזי בו מצוי המשרד.

לאור עברו הבעייתי משהו עם עוזרים צמודים, החל לדבוק באיש העסקים המפורסם מוניטין של כזה שלא ניתן לעבוד במחיצתו. דיוויד אוסטין שיכול היה לקנות צבא שלם של משרתים צמודים, התקשה להשיג עוזר אישי.

למרות הכל, בסופו של דבר, נמצאה אמיצה אחת שנענתה למודעה. הראיון נקבע, כמו תמיד, לשעת צהריים, במסעדת החוף החביבה על דייב. דיוויד נהג לקיים את כל פגישותיו מחוץ למשרד, וראיונות עבודה נכללו בכלל זה. במשרד התבדחו שנטייתו הקיצונית שלא להזמין אורחים חיצוניים למשרד נבעה מהעובדה הפשוטה שלא ניתן יהיה למצוא בו מקום להושיבם. אבל האמת היא שהדבר היה חלק מהתנהלותו הבלתי פורמלית שהעדיפה לסגור עסקאות גדולות ולקבל החלטות חשובות במסעדה ההיא.

המפגש בין מרגוט דליני לדייוויד אוסטין באותו היום לא הסגיר ולו במעט את אופיו של מעסיקה לעתיד של גב' דליני הצעירה. לתאר את מה שצפוי היה להיות מלחמת עולם בין בלגניסט מושבע ובין מסודרת כפייתית יהיה ניתוח פשטני מדי. נכון יותר יהיה לומר שמדובר היה במלחמת עולם בין שני סגנונות שליטה. מוזר ככל שזה עלול להישמע, דייב אוסטין היה פריק שליטה לא פחות ממזכירתו לעתיד. רק שתחושת השליטה שלו התעצמה בעולם כאוטי. לשלוט בעולם מסודר, היה נראה בעיניו קל מדי, ודייב אוסטין חבב אתגרים. גם מרגוט. בצעד בוטח פסעה מרגוט דליני ליומה הראשון בעבודה. בלי שיהיה לה שמץ של מושג למה היא עתידה להיכנס.

סוף אופציונאלי

הימים הבאים פתחו מאבק איתנים בשתי חזיתות בין שתי הדמויות הללו, שאר עובדי המשרד עצרו נשימתם כשמרגוט הכריזה ביומה השני, בנונשלנטיות אופיינית, "מר אוסטין, אני חושבת שנאלץ לבצע מספר שינויים בקומפוזיציה המעניינת אצלך בחדר". כולם זכרו איך הסתיים המפגש הדרמטי עם שינויים בפעם ההיא.

אך בניגוד לכל המצופה המאבק בין השניים התנהל באלגנטיות שקטה, כזו שמאפיינת יריבים המכבדים זה את זה מתוך ידיעה שקורצו מחומר דומה של נחישות וכשרון. דיוויד אוסטין חיבב את מרגוט דליני. עד כדי כך שהיה מוכן לשאת את גחמותיה בענייני סדר. עד גבול מסוים כמובן. למרבית הפלא, הייתה זו מרגוט שגילתה עקשנות אין סופית בניסיון להכניס סדר לחייו של אוסטין. המאמצים נשאו פרי, ועם קבלת תלוש המשכורת הראשון, התגלו השרידים הראשונים של השטיח בחדרו של דייב. כעבור חודשיים, החל מתבהר השולחן, וכעבור חצי שנה, ניתן היה לאתר מסמכים לפי סדר כרונולוגי.

היא מצידה, נגמלה מאובססיית הניקיון והסדר, שגרמה לה לסדר בגדים לפי גוונים בארון, ולאבד איזון מבדל פתק שהוזז ממקומו. היו ימים בהם אפילו הצליחה למצוא חן מסוים באי הסדר. כל עובדי המשרד נשמו לרווחה. חדרו של דייב הפך להיות ידידותי לנכנסים לתוכו, מרגוט דליני הפכה למושא הערצה.

כעבור שנה הודיעה מרגוט בשמחה כי נענתה בחיוב להצעת הנישואין שהוצעה לה, והיא מתחתנת עם בחיר לבה (מה פתאום עם דיוויד אוסטין ? בלגניסט ומסודרת לעולם לא יוכלו לחיות יחד!!!), ולכן תאלץ לעזוב את המשרד.

דיוויד, נפרד ממרגוט בצער רב, בארוחת צהריים חגיגית במיוחד באותה מסעדת חוף בה הכירו לראשונה. שניהם השפיעו זה על זו, הרבה מעבר למה שהיו מוכנים להודות בו. אך הקשר בין השניים נותק. דיוויד נותר אנארכיסט בנשמתו, והמשיך לטפח תיאוריות כאוס פרטיות במשרדו ומחוצה לו, אך מדי פעם סידר את הדפים על שולחנו כפי שהיא אהבה לראות אותם, וכשעשה זאת היה מחייך לעצמו חיוך נבוך.

מרגוט, חיה חיים מאושרים ומסודרים עם בחור מוצלח שידע איך מסדרים ארון בגדים לפי גווני החולצות. אבל מפעם לפעם, כשאף אחד לא הסתכל, היא הייתה מפזרת ערמות של דפים, עיתונים ספרים ובגדים בחדר העבודה הקטן שלה, רק כדי להיזכר.

ושוב אז ככה. אני חייב להגיד שהסכמתי עם רוב הקטגוריות שבחלק א', אם כי אני מכיר גם שילובים מעניינים של חלק מהן. החיים הרי מורכבים יותר מכל פוסט. אני עצמי נמנה על השתיים האחרונות, או לפחות מתיימר להיות כזה (איזה כיף להגיב על פוסט שלי בתוכו. אני צריך להיזהר שלא לחזור על זה בעתיד, זה בטח דבר שיכול להימאס על הקוראים - "גם כותב וגם עונה לעצמו. בסוף הוא עוד ינגח פוסט אחד בשני").

לגבי הסיפור, קצת עצבן אותי הסטיב (סליחה, דייב) אוסטין הזה. מי שאוהב בלגן לא בהכרח שונא סדר אצל אחרים. אומנות הבלגן, בעיניי, היא היכולת להתמצא במרחב החופשי, כולל גם מרחבים מסודרים של אחרים, שעבור בלגניסטים הם מהווים בלגן אחד גדול.

והסוף. הכותבת מנעה מאיתנו באכזריות סוף הוליוודי. אבל לצערי, אני לא יכול לתת לדבר יד. אני, כשלעצמי, הייתי מעדיף שמיס דליני תעיף לו את כל הניירת מהחלון, ודייב, בתגובה, ייפרע ללא-שוב את שערה ואת עולמה המסודרים. ויחד, על הטאבולה ראסה של חייהם החדשים, הם יצאו למסע חיפושים מתמשך אחרי אותה פיסת עולם שאליה עדיין לא הגיעו הסדר והבלגן המתפשטים בקצב היקום, אשר בה ורק בה, יש להם אפשרות לחיות ביחד לנצח.