ריח חריף
עשרים שנים וריח של זיעה עדיין נוטף ממנו במשך כל שנייה ביממה.
מזדחל היטב על גבי גלי אוויר רוויי אדים, אך מתייצב גם בתוך בועות אוויר מצומקות-חורפיות.
יוצא לדרך מכל נקבובית בגוף, בפיתול קבוע וידוע מראש, היישר לנחיריים.
היישר בסרפנטינה, זה כמה שהיישר. לא בקו אנכי, לא זוויתי. מעגליות של ריח, זה מה שזה.
עשרים שנים, לא יום פחות. נוטף, לא נודף. גם לא בוקע או ניגר.
בריתמוס קבוע של אגל ריחני אחר אגל ריחני אחר אגל ריחני.
כמו זיעה של ממש, רק בלי צורה וטעם. רק ריח. חריף. חמצמץ.
כזה של סבל עם מקרר כפול דלתות על הגב, באמצע גרם מדרגות, בין הקומה השלישית לרביעית, ביום קיץ ים-תיכוני טיפוסי.
עשרים שנים הוא מרגיש, ומתעלם.
סובל, ושומע קולות מסביב, ומתעלם.
רואה מבטים של אצבע מחפה על אף, ומתעלם.
סבון ומקלחת ושמפו ודאודורנט וקרצוף ורופא וראש-שום ורופא הומיאופתי, כלום לא עוזר.
מסתגר בתוך ריחו-מבצרו, שאופף לא אותו אלא את חייו.
ריח נדיף
עד שהיה לו מספיק וגדוש, והחליט לפרוש מהעולם המריח.
עשרים שנים זה הרבה מדי זמן כדי להמשיך ולסבול תוויות שלא מאחלים לאויב.
מאס בהתבצרות וחפץ במימוש פנטזיה על ריצה ללא חולצה ביום חם ליד כולם.
אין מנוס, אמר לעצמו, אל החופש שבהתבדלות אני הולך, במערומיי.
לכן חשב, ועשה מעשה.
הקים כפר באמצע המדבר, אך היה לו משעמם לבדו בעולם.
חזר העירה, והפריש עמו עוד עשרים אנשים, תתרנים כולם מלבדו.
מאז הוא שווה בין שווים, אפילו עליון בין שונים, חוש ריחו מבוקש וריחו לא מורגש.
הוא מצא ביניהם בנות זוג ראויות לזיון נטול עכבות של ריח. הוא החל פורח.
הוא צבר כוח. כמו שלא היה לו מעולם בעולם הניחוח.
ריח עקיף
אנשים שלא מריחים – מסריחים.
גם המריחים לעיתים מסריחים, אבל המודעות היא אמצעי מניעה יעיל.
עשרים חודשים בכפר-תתרנים הספיקו לו כדי לשכוח את מקומו בשרשרת המזון של המריחים.
הוא בז לסירחון שמסביבו. לסירחון שלא היה רגיל אליו, שהיה שונה מסרחונו שלו.
שהחליא אותו.
עשרים חודשים זה הרבה מדי זמן כדי להמשיך ולסבול ריחות שלא מאחלים לאויב.
לכן חשב, ועשה מעשה.
פקד על מקלחות יומיות, ציווה על מסדרי ריח, הפך את התתרנות לחסרון כמו בעולם האחר.
הפך למריח טיפוסי-אגואיסטי,
ונח על זרי דפנה זמניים נטולי ריח.
ריח תקיף
אנשי הכפר ייצרו סבונים ושמני אמבט.
האיכות הטובה וההילה התתרנית הפכו את המוצרים למפורסמים.
עם התהילה הגיעו גם גלי המבקרים שרצו לחזות בפלא, משל היה זה מפעל של רפי שכל.
הכפר היה מצוחצח, יפה למראה, ומלא בניחוחות טבע.
רק ריח צורם אחד האפיל על כל היתר, ריחו שלו.
המבקרים תהו, התתרנים קלטו, והתלונות הגיעו.
לאחר עשרים ימים הוא סולק בבושת פנים מכפר-התתרנים.
זכות הראשונים שלו וזעקותיו לא הועילו לו.
בלית ברירה הוא ארז את פקלאותיו וחזר למציאות הישנה-מסריחה-מביישת של חייו הקודמים.
עשרים דקות לאחר שזכה לעיקום האף הראשון הוא שם קץ לחייו.
קפץ מחדר המלון היישר אל גינת הוורדים שבפתח המבואה.
את שיכול היה לסבול במשך עשרים שנים של הרגל כואב, לא היה מסוגל לשאת בעשרים רגעים רווי הרגשה של מי שנגמל מרע ונפל ברשתו הזדונית בשנית.
כשריחף באוויר בין חלון לוורד, הספיק להרהר ביחסו לתתרנים, אך ביטל את בושתו בצידוק של צורך. לא במריח האשם, סיכם ומת.
בצוואה שהותיר אחריו על עטיפת חבילת סבונים של המלון, ביקש להיטמן בכפר-התתרנים. האחראי על בית הקברות סבר מטעמים עסקיים שזה רעיון מעולה, אך התתרנים התנגדו בתוקף.
ריח המת יפגום באיכות ייצור הסבונים והשמנים, טענו בצדק.
הוא נקבר בטקס מועט משתתפים עטורי מסכות אטומות.
לאחר שהתקבלו טרוניות רבות מקרובי המתים שמסביב, הוא הוצא מקברו ונקבר בשנית, הפעם עשרים מטרים מתחת לאדמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
