1968

אמא שלי אהבה לספר לי שהיא חלמה על הרגע בו אני איוולד שנים לפני שנולדתי באמת, ושזה קרה בדיוק כמו שהיא חלמה שזה יקרה. היא חזרה על הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים שאני יכולה לראות אותה עכשיו מול העיניים מספרת לי את זה. היא היתה אומרת "מישהו היה חייב לחלום על הרגע הזה" וגם "זה מוזר איך שהכול קרה בדיוק כמו בחלום" וגם "את יודעת מה זה אומר, שאת המלאכית שלי" ועוד שטויות של אמהות.

כשהייתי בכיתה א' חלמתי יום אחד איך אמא שלי נולדה. כשבאתי אליה ושאלתי אותה אם ככה זה היה באמת, היא אמרה לי שלא אומרים "דברים כאלה" לאמא ושאני גם לא אגיד "דברים כאלה" לחברות שלי בכיתה. בכיתה ג' הבנתי שהיא פשוט לא ידעה איך נראתה הלידה שלה. כנראה אמא שלה לא חלמה את החלום הזה. בכיתה ו' הבנתי שהיא פשוט לא ידעה איך מדברים על "דברים כאלה" עם ילדים. כנראה אמא שלה לא דברה איתה על "דברים כאלה". בכיתה ח' שאלתי את עצמי איך היא דברה איתי על הלידה שלי, אם ככה? ובכיתה י' עניתי לעצמי שיש רגעים קסומים שגורמים גם לאמא פולניה להסתכל עליהם במשקפיים של חוויה נטו חפה מעכבות.

לפני כמה שנים חלמתי שבכיתה א' חלמתי איך אמא שלי נולדה, וכשבאתי אליה ושאלתי אותה אם ככה זה היה באמת, היא צחקה ואמרה לי שכן, ושאלה אם סבתא גילתה לי, וכשאמרתי שלא, היא האמינה לי.

1974

בלילה חלמתי שאני רוצה להיות כבאית או אסטרונאוטית. בבוקר ספרתי לכולם על מה שחלמתי. אבא צחק ושאל למה לא רקדנית. אמא נראתה מהורהרת ולא אמרה כלום, ורק אחרי שבוע היא הודיעה לי ש"המדריך של החוג קראטה חולה" ושלא יהיו יותר שיעורי קראטה בזמן הקרוב, וכשאחרי חודש שאלתי אותה מה עם החוג היא רק אמרה שאני אפסיק עם השאלות האלה ו"למה שלא נמצא חוג יותר נורמלי בשבילך". סבתא אמרה שרופאה יותר טוב בהרבה, וגם ש"תוכלי להציל אנשים" וגם ש"זו עבודה מכובדת". ונימי הקטן אמר שגם הוא רוצה להיות אסטרונאוט ושנטוס ביחד לגלות כוכבים.

לפני שנה חלמתי שהתקבלתי לעבודה חדשה. כשהתעוררתי לא זכרתי מה היא היתה בדיוק, אבל זכרתי שהיא היתה מעניינת, עמוסת כסף ודלה בשעות. אני חושבת שלא היו כלולים בעבודה הזאת ענייני כבוד ויוקרה, סטיגמות חברתיות או סיכוני התרסקות. כמה ימים אחרי זה חלמתי שהתפטרתי והייתי נורא מאושרת. זה כבר היה אות. כשהתעוררתי הלכתי לעבודה והתפטרתי. מאז במשך 10 חודשים הסתובבתי מודאגת בלי עבודה ועם חור גדול בחשבון בבנק. באחד מהריבים החוזרים שהיו לנו על זה, בן הזוג שלי קרא לי אסטרונאוטית. ואני, עם פה פעור, שאלתי, איך אתה יודע?

לפני כמה ימים הסכימו להעסיק אותי באיזה משרד בדרום תל אביב. נשמתי לרווחה. מעניין זה לא, הכסף לא מי יודע מה, עניין בטח שלא יהיה לי שם, והסטיגמה מולבשת עלי בצורה הדוקה (אחד הקריטריונים היה "הופעה מרשימה"). לפחות סיכוני התרסקות אין.

1980

כשהייתי מתיישבת על המדרגות בחצר של בית הספר היתה נקודה אחת על הקיר, בקומה השנייה, שאהבתי נורא להסתכל עליה לא בפוקוס. מין כתם כזה חסר צורה שהיה בעצם מחיקה של גרפיטי שאמר פעם "המורה רינה בת זונה" והיום נראה כמו ציור אימפרסיוניסטי. ככה, כל פעם מחדש, הייתי חולמת חלום בהקיץ שהתחיל בכתם ונגמר במקום אחר. והיה איזה ילד שלא ראיתי מאז יותר, שתמיד אהב להעיר אותי ולנסות לגרור אותי איתו לכיתה. הוא: "בואי. השיעור כבר התחיל מזמן. אנחנו לא יכולים לאחר שוב פעם". אני: "חלמתי שיש הפסקה". הוא: "נו? וגמרת לחלום?". אני: "כן". הוא: "אז ההפסקה החלומית שלך גם נגמרה. בואי נכנס כבר". אני: "כנס אתה. אני רוצה לחלום עוד קצת". הוא: "שוב על הפסקות? עוד שעה במילא גומרים ללמוד". אני: "לא. על הפסקות גמרתי כבר לחלום. אני רוצה לחלום עכשיו על התחלות חדשות".

אני לא חושבת שהפסקתי מאז לחלום על התחלות חדשות. היה לי אפילו חלום אחד שבו התחלתי את אותו דבר כמה פעמים, ובכל פעם תיקנתי את מה שלא היה בסדר בפעם הקודמת, רק שהתוצאה הסופית לא יצאה הרבה יותר טובה מההתחלה. מוזר. פעם מישהו אמר לי שכל התחלה היא תוצאה של סיום של משהו אחר, ואני מודה שכנראה זה נכון, אבל בחלומות שלי אין סופים, רק התחלות. כשסיפרתי על זה לפסיכולוגית שלי היא אמרה שהסופים יושבים אצלי בתת-מודע החלומי שלי. ואני חושבת שאם באמת יש תת-מודע לתת-מודע שלי, הוא בטח נראה כמו בית קברות של Dogma Films. אבל לא אמרתי לה את זה, שלא תחשוב שאני פסיכית, כי היא בכלל אוהבת מערבונים קלאסיים, המצחיקה הזאתי.