1986

בתקופה ההיא שבין התיכון לצבא חלמתי הרבה חלומות רומנטיים, חלקם מיניים, כולם תמימים מדי. תמימים מדי אפילו בשביל חלומות. החלומות שלי אף פעם לא התאפיינו בצבע שולט, תמיד היתה בהם ערבוביה של צבעים, אבל החלומות מאז היו מורכבים מהמון צבעים חמים. אולי זה בגלל שהייתי חולמת עד הצהריים. כנראה שהאור חדר לו דרך התריסים הסגורים והאיר לי את החלומות.

אני זוכרת, למשל, חלום אדום על חבר שלא דפוק מנטלית ולא חושב כל הזמן מה יגידו החברים שלו; וחלום ורוד על חברות שלא מתעסקת רק במה שקורה איתו או במה שאנחנו צריכים לעשות ועוד לא עשינו ולמה אני כזאתי ולמה אני לא יכולה להתנהג נורמלי, שנגמר לא בזה שאני אומרת טוב ביי והולכת לחשוב עם עצמי מי באמת היה האשם שם, אני או הוא; וחלום בצבע כתום אפרסק על אהבה אמיתית שתציף אותי באמת פעם אחת.

היה לי חלום שחזר, על אי טרופי מושלם שכזה, מוקף בים שורץ כרישים, שאני ואהובי כלואים בו לנצח. בחלום סרקתי את האי, ואת הים שמסביב, ואת השבועות הראשונים, ואת החופש והאהבה והביטויים שלהם עליו ועלי. בטח אם הייתי חולמת עליו היום, הייתי מנסה לדלג גם כמה שנים קדימה, ומגלה שם תמונה פסטוראלית קצת פחות. לפחות כמה יתושים עוקצניים, ואולי גם כמה משקעים בלתי פתירים. או שלא, בכל זאת זה רק חלום.

היום החלומות הרומנטיים שלי מוגבלים ברובם לדברים שאני אעשה או עושה עם בן הזוג שלי, למרות שאני מודה שלפעמים מתגנב לו איזה חלום בלתי נשלט על מה שהייתי עושה עם ההוא מהאוניברסיטה, או איך היה לחיות עם ההוא מהעבודה, ואפילו איך היה לצאת לסופ"ש אם ההוא שאין לי מושג מי הוא בכלל. אבל הרוב הם לא כאלה. הורוד והכתום פינו את מקומם לסגולים בהירים ולבורדו מזדמן.

קצת עצוב איך שחלומות משנים צורה עם הזמן. הייתי מצפה מהם שיישארו ילדותיים ותמימים כמו פעם. שהכל יהיה אפשרי בחלום, אם לא במציאות אז לפחות שם. אבל כנראה שהמציאות חודרת גם לפינות המוצנעות האלה שבתוכי, אלו שחשבתי שאפילו אני לא יכולה לקלקל אותן.

1992

אני זוכרת את החלום המבוגר הראשון שלי. זה לא היה משהו בתוכן של החלום וגם לא היה לו ביטוי התבגרותי מיוחד. אבל הוא היה ציני, החלום הזה. כל כך ציני שלקחה לי חצי שעה מחוזקת בקפה בלי חלב להתאושש מהמחשבה שאני יכולה להיות לא רק מרירה לפעמים, אלא גם להסתכל על המרירות הזאת כאילו מבחוץ ועוד לצחוק עליה כאילו היא לא חלק ממני, במין סקפטיות עולזת, שלאני הצעירה ההיא של פעם היא היתה נראית לא במקום.

אני זוכרת את עצמי יושבת עם חברה בחלום ומדברת איתה על עצמי בגוף שלישי, כששתינו לא חוסכות ב"מחמאות" על תכונות אופי שבלטו אצלי אז ושבאותו זמן למדתי לראות בהן שליליות בפעם הראשונה. דווקא מאוד נהניתי בחלום, הרצנו קטעים והכל היה מצחיק למדי, אבל אחרי זה עם כוס הקפה הפנמתי את זה שעלי צחקנו שתינו, ופתאום זה לא נראה לי כל כך משעשע.

מאז היו לי הרבה חלומות סרקסטיים על עצמי ועל אחרים, על המצב ועל העולם. אני חושבת שהקצב שלהם ממשיך להתגבר עם השנים, למרות שהם עדיין במיעוט. אולי זו הרתיעה מלגמור בתור זקנה רטננית ומרירה, ואולי זה בגלל שלא ממש רע לי בחיים, ההיפך בעצם, אז למה לי לשקוע בתוך כל הבלגן הזה באמצע השינה.

לפני יומיים חלמתי על עצמי מאופרת. התעוררתי בבעתה. איפור נראה לי כל כך לא טבעי שהאסוציאציה הראשונה שהוא מעורר בי היא זיקנה. סיפרתי את זה לחברה, דווקא אחת שלא מפספסת הזדמנות לעשות שימוש באיי-ליינר, אבל היא לא ממש התרשמה. איפור וציניות זה לא אומר כלום, היא אמרה לי, כשתחלמי על בתי אבות אז באמת תוכלי להתחיל לדאוג. אבל מה שהיא לא מבינה זה שזה החלום שלי, והוא נמדד רק בקנה המידה האישי שלי, ואם הוא מדאיג אותי, אז הוא מדאיג. נקודה. וחוץ מזה, אתמול כבר חלמתי על התור למעלית לחדר האוכל המהודר של "לגור בסביבה טובה", שכולם מסביב קראו לו משום מה כל הזמן "למות בשיבה טובה". אני מקווה מאוד שזו רק היתה תגובה טבעית לשיחה עם אותה חברה, ולא יותר מזה. היא גם היתה שם, אגב, מרוחה בטונה של מייק-אפ ובליפסטיק בצבע אדום מזעזע, וניסתה להידחף לפני למעלית, אבל לא נתתי לה.

חלק א'

חלק ג'