היום פורסם דוח העוני.

על פי YNET, "דו"ח העוני חושף שוב תמונה קשה מנשוא: כל ילד שלישי עני, 400 אלף משפחות עניות ובסך הכל - 1.58 מיליון עניים. עוד עולה כי מאז 1998 עלה שיעור העוני בקרב ילדים בכ-50%".

עמיר פרץ מיהר לטעון בתגובה כי "אצלנו, תחת הנהגתה של מפלגת העבודה לא יהיו ילדים רעבים".

אני לא מתכוון להתווכח עם הנתונים, ואפילו לא עם הטענות לחומרת התופעה, אבל דבר אחד מציק לי, השימוש שעושים במילה "עוני", והקונוטציה הנוראה שמנסים לנכס לו, משל מדובר בכך ששליש מילדי המדינה הם "ילדים רעבים".

אז מהו בדיוק אותו "קו עוני", שכל מי שמצוי מתחתיו הוא "רעב ללחם"?

בישראל מוגדר קו העוני כ-50% מההכנסה הפנויה החציונית למשפחה. זאת אומרת, שאם נבדוק מה ההכנסה הפנויה (הכנסה לאחר תשלומי העברה ומסים) של כל משפחה ומשפחה בישראל, וניקח את המשפחה האמצעית (החציונית) מביניהן, כל משפחה שהכנסתה הפנויה שווה למחצית ומטה מהכנסתה של המשפחה החציונית, תחשב לענייה.

הבעייתיות העיקרית שבשיטת מדידה זו היא שהיא כלל אינה בודקת מה גובה ההכנסה של משפחה זו או אחרת, אלא רק מה היחס שלה להכנסות של אחרים, דבר שעלול ליצור עיוות אמיתי. כך למשל, משפחה בעלת הכנסה של 20,000 דולר לחודש, המתגוררת בארץ בה משפחות רבות מכניסות יותר מ-40,000 דולר לחודש, תחשב לענייה. וההיפך, משפחה בעלת הכנסה של 200 דולר לחודש, המתגוררת בארץ בה רוב המשפחות מכניסות פחות מ-400 דולר לחודש, לא תחשב לענייה. בעייתיות זו של השיטה הנוהגת בארץ מתווספת לאחרות, אבל לא פה המקום לפרטן (למשל, השיטה גם לא מודדת את רמת ההוצאות של המשפחה, אלא רק את הכנסותיה, ובכך היא מעקרת רכיב רלוונטי לבחינת עונייה של המשפחה).

מספר ימים לפני פרסום דוח העוני האחרון, התפרסמה ב-NRG כתבה על ממדי ומדדי העוני, ובה סוף סוף התייחסות נורמאלית לשיטה המעוותת הנהוגה בישראל, ואת מה שתמצתי למעלה, אפשר למצוא בהרחבה שם.

באותה כתבה נכללו מספר נתונים מעניינים. לפי דוח העוני, חמישית מהמשפחות (וכשליש מהילדים!) הם עניים. משמעות הדבר היא שבערך שני העשירונים התחתונים נחשבים לעניים. והנה, אפילו ביחס לעשירון התחתון (וביתר שאת כמובן ביחס לעשירון התשיעי) אנחנו מוצאים בנתוני שנת 2003 נתונים שלא היינו מצפים למצוא אצל רעבים ללחם:

- ל-99% מאנשי העשירון התחתון יש מקרר.

- ל-88% יש מכונת כביסה.

- ל-81% יש טלוויזיה.

- ל-80% יש תנור אפייה.

- ל-72% יש טלפון נייד אחד לפחות.

- ל-56% יש מיקרוגל.

- ל-37% יש מכשיר וידאו.

- ל-35% יש שואב אבק.

- ל-30% יש מחשב.

- ל-28% יש מזגן.

- ל-20% יש מכונית.

זאת אומרת, של"עני" בן העשירון התשיעי יש כנראה בבית מקרר, מכונת כביסה, טלוויזיה, תנור אפייה, טלפון נייד, מיקרוגל, וידיאו, שואב אבק, ואולי גם מזגן ומכונית. אדם שמחזיק במכשירים שכאלה יכול להיות במצוקה כלכלית, אבל בעיניי הוא לא יכול להיחשב לעני. אגב, לפי אותה כתבה, רוב האנשים מבין אלה המוגדרים היום "עניים" חיו ברמת חיים גבוהה יותר מזו שרווחה בקרב השכבות המבוססות בשנות השישים.

אז מה בעצם מסמל קו העוני? לדעתי הוא מסמל לא יותר מאשר את הפערים הכלכליים שבין העשירונים העליונים לתחתונים (היקף אי השוויון במשק), וכל זאת בלי קשר למידת העוני האמיתי של השכבות החלשות. נתון כזה הוא אמנם בעל חשיבות ויש להתחשב בו בתכנון כלכלת המדינה, אבל עם כל הכבוד, אין בו כדי להעיד על מצוקה ללחם.

בהתאם, אם מחר מגדילים פי 3 את ההכנסה של השכבות החלשות, ומגדילים במקביל פי 4 את ההכנסה של יתר השכבות, התוצאה האבסורדית תהיה שלפי מדד העוני יהיו בישראל יותר עניים מאשר היום. וזו לא דוגמא סתמית. רמת ההכנסה הממוצעת עולה בישראל בשנים האחרונות, כולל זו של השכבות החלשות, אך תוחלת העוני ממשיכה לעלות אף היא, בלי שהיא משקפת כהוא זה את מצבם האמיתי של העניים ואת יכולתם לחיות בכבוד.

בקיצור, עניי עירנו אולי קודמים לעניי מדינות העולם השלישי, אבל הם לבטח לא עניים יותר או רבים יותר מהם.

אז מר פרץ היקר, בפעם הבאה שמתפרסם דוח העוני, תדבר פשוט על צמצום פערים בחברה הישראלית כחלק ממשנתך הסוציאליסטית הלגיטימית, ואל תתיימר לטפל בשכבת העניים האמיתית שיש בישראל, שהיא לא מקיפה שליש מהילדים במדינה, וגם לא חמישית מהמשפחות בישראל, וגם לא עשירית מהן. לעניים חייבים לדאוג אבל לא באמצעות סיסמאות נבובות על פערים חברתיים, אלא בעזרת הושטת סיוע ממוקד לאותו מיעוט מסכן שגר בבתים בלי הסקה או ברחוב.

ומאיפה נשיג את הכסף כדי לסייע לעניים, תשאל? את זה כבר תלמד מביבי איך לעשות (תקציב מאוזן, גידול בצמיחה, עידוד השקעות, עידוד עבודה)