היום מתברר שארגון הטרור הדתי-קיצוני, החמאס, זכה (בניגוד להערכות אמ"ן) בבחירות לפרלמנט הפלשתינאי שנערכו אתמול, ויחזיק ביותר מ-60% ממושביו.

ביבי, אבי תורת-החרדה-הלאומית, מאיים עלינו בכל מערכת בחירות ומזהירנו מפני סופנו הקרב. בעבר זה היה החשש ממחבל מתאבד בכל צומת, אחר כך הוא התריע מפני אסון חלוקת ירושלים, ומזה כמה שבועות הוא מתמקד בירי טילים על נמל התעופה בן גוריון.

ברוח זו הכריז היום ביבי כי "לנגד עיננו קמה מדינת חמאסתן, גרורה של איראן, וכל זה קורה במרחק 1,000 מטר מאיתנו, מרחק נגיעה משדה התעופה, לוד, ירושלים וערי השפלה. מדובר באירוע מכונן שהוליד מדינת איסלאם קיצונית שידי כל מנהיגיה מגואלים בדם".

אני מנסה להיזכר מי עמד בראש הרשות הפלשתינאית לפני אבו מאזן, ועולה בראשי דמותו של אחד בשם יאסר ערפאת, שידיו היו מגואלות בדם יהודי לפחות כמו אלה של מנהיגי החמאס, ולא פחות מידי מנהיגנו שהיו מגואלות בדם פלשתינאי. והנה אני נזכר גם שאותו יאסר ערפאת הוכרז על ידי הימין כאויב האומה והיה רצון לגרשו או להורגו, אז איפה פה האירוע המכונן, מר ביבי?

ואיפה היית ביבי, וגם אתה אריק, כשהתריעו (התרעתי, התרענו) על זה שההחלשה המגמתית והעיקשת של הרשות הפלשתינאית על ידי ישראל, בכל דרך אפשרית (דה לגיטימציה, הפצצת מבנים ונכסים של הרשות, עיקול כספים שלה וכדו'), תביא לבסוף להתמוטטותה ולעליית כוחות קיצוניים יותר?

הפלשתינאים הם לא קיצונים איסלאמים, והם לא הצביעו לחמאס בגלל אמונה בדת, ככה שאין לנו מה לחשוש ממדינת איסלאם. הם הצביעו לחמאס מסיבות אחרות, והנה שתיים אפשריות:

א. בראש ובראשונה, כנראה, זו היתה הצבעה כנגד השחיתות שהנהיג והוריש ערפאת לפת"ח מחד, ובעד האג'נדה החברתית של החמאס מאידך. זה נושא שמעסיק את הציבור הפלשתינאי כבר הרבה זמן, ובו אין לנו חלק של ממש. אגב, במובן הזה, עליית החמאס דומה מאוד לעליית כוחה של ש"ס אצלנו, שתיהן תנועות עם רקע דתי שצמחו כתוצאה ממדיניות של תמיכה בשכבות החלשות, חילוניות כדתיות.

ב. לפלשתינאים נמאס מההנהגה הנוכחית (והזקנה) שלא קידמה את המצב המדיני. לכך יש לנו אחריות מסוימת. אם היינו מתגמלים את הפלשתינאים יותר (ולו באמצעות מחוות של פתיחת עורקי תנועה והקלה על החיים השוטפים), ההנהגה הפורשת היתה יכולה לקחת קרדיט על זה וליהנות מפופולאריות. מכיוון שהעניינים לא זזו והעוני, החיסולים והכתרים נותרו בעינם, הציבור ביקש שינוי, יהא זה שינוי על דרך של בחירה בהנהגה קיצונית יותר (החמאס), או יהא זה כל שינוי אחר שנותן תקווה לעתיד טוב יותר (שכרגע לא נראה באופק). לזכותנו יאמר שגם ערפאת וגם אבו מאזן גילו אוזלת יד לא פחות מאיתנו, בלשון המעטה.

וכשאני מאמץ את מוחי אני נזכר בעוד דבר מה. זה לא היה ביבי שטבע את הסיסמה רק הליכוד יכול? רק הליכוד יכול להביא שלום, כי המערך ייחשב לבוגד אם יעשה זאת בעצמו ואילו הליכוד תמיד ייהנה מתמיכת השמאל למהלכי שלום.

האם לא ניתן לומר אותו הדבר על החמאס? רק החמאס יכול לוותר על עקרונות מיותרים כמו זכות השיבה וגבולות 1967 מדויקים ולא להיחשב לבוגד בעיניי עמו, בהיעדר אופוזיציה חזקה מימין לו.

ימים יגידו, אבל לדעתי ייתכן שהמהלך הזה יתברר כמהלך טוב ליהודים. ולפלשתינאים. אני מאמין שהפלשתינאים לא יטו אחר הפונדומנטאליזם, ושהחמאס יתמתן בדיעותיו המדיניות כשיתפוס את השלטון, ממש כמו שרבין, ביבי ושרון עשו בשעתם, כי הרי המעמד מחייב. אני אמנם קצת סקפטי באשר ליכולת של הפוליטיקאים הפלשתינאים לנקוט בפעולות שייטיבו עם עמם, זה לא דבר שהם הצטיינו בו עד היום, אבל במילא אבו מאזן ואבו עלא לא עשו שום דבר עד היום, אז מה כבר יש לנו - או להם - להפסיד? 

ובינתיים, ביבי, כהרגלו, יעשה מזה מטעמים לצרכי בחירות, עם עוד הצהרות על אסון לאומי ממשמש ובא, שעובדות יפה מאוד על עמנו הטיפש בחלקו הגדול. אבל אין לי ממש בעיה עם זה. שביבי יינבח כמה שירצה, כל עוד השיירה תמשיך לעבור (שמאלה).