1998

חלמתי על שקט. על לא לעשות כלום. צפתי בחלום בתוך בועה שקופה נטולת צורה או צבע, הרקע כנראה לא היה חשוב, מצידי זה יכול היה להיות בבורניאו או מתחת לפוך הסגול הביתי שלי. שכבתי שם, בחלום. ערה ישנה. השעה והעונה לא היו בהישג יד. רק שקט מסביב ושקט בתוכי בלטו בו. התחושה היתה שמדובר בימים שלמים, אבל לא שבעתי שלווה. הרגשתי במקום בו אני צריכה להיות. כאילו מצאתי איזה ייעוד נסתר - רביצה אינסופית ודוממה. מין חלום שכולו טוב. לפתע זה היה נדמה כאילו הגיעה השעה לזוז. בהתחלה חשבתי שמשהו בתוכי מאס בחוסר המעש, אבל מכות עדינות יותר ופחות, בו זמניות, בכמה נקודות בגופי, גרמו לי להבין שמדובר בזרז חיצוני.

התעוררתי כששתי כפות רגליים קטנטנות בוחשות בי. אחת באזור החזה והשנייה ממוקמת היטב בין השפה העליונה לאף. התינוק הקטן החל להראות סימני התעוררות גם הוא, וכהרגלו, הוא לא מתכוון להתעורר לבד. אז הוא בוחר את הטרף הקל מבין השניים, זה שבצד שמאל של המיטה. נזכרתי שבארבע לפנות בוקר (לפני שעתיים) סחבתי אותו למיטה, תשושה מניסיונות שווא להעיר את התינוק המגודל שילך לעשות את חלקו, ומניסיונות אבודים מלכתחילה להרדים את התינוק הקטן בחדר שלו. התמתחות קלה והתחמקות מקצועית ממכה נוספת הביאו אותי למצב ישיבתי. בדר"כ בשלב הזה אני נזכרת בכל מה שצריך לעשות באותו יום. נזכרת, ורוצה לצנוח חזרה אל מתחת לשמיכה. אבל שם מחכות הבעיטות, והשעון היומי רק ממשיך לתקתק ללא סובלנות.

אחרי חצי שעה של התארגנות עצמית עם ליווי גמדי צמוד, מתורגלת היטב בעשיית פעולות ביד אחת, עברתי לשלב הציבורי של הבוקר. הכנות יומיומיות כפול שלוש. ואז הערתי את המגודל. אוכל להעתק המוקטן, עוד פריט בגד חורפי לערום עליו כנגד כל הסיכויים הצרחניים, ושוב מעירה את המגודל. וחוזר חלילה. היה שלב שניסיתי לדחוק לרוטינת ההשכמה הליכת בוקר, מטעמים ייצוגיים, אבל הסתבר שלקום בחמש וחצי בבוקר לא פותר את הבעיה, אז וויתרתי על התענוג המקפיא. ברבע לשמונה מצאתי את עצמי עומדת במפתיע בלו"ז (רק רבע שעה איחור), ונטשתי את המגודל לאנחות, בדרך למעון ומשם לעבודה.

תמיד בשעה שלוש וחצי היום מגלה תפנית דה-ז'ה-ווית. מגיע השלב שבו אני מבינה שיותר לא אספיק היום, שכמויות החומר שעוד לא עברתי עליהן גדלו שוב, ושאם אני אגיב לעוד מכתב אחד הגננות תתרגזנה. מאותו רגע היום מתחיל לחזור על עצמו, בהילוך לאחור. כשהמגודל הגיע, אחרי שעות שכללו האכלה, מציאת תעסוקה, הפשטה, הלבשה והרדמה של המוקטן, ואז הכנה, הסטה, רכישה, רחיצה וסחיטה של הדומם, הגיע תור החלוקה. נחלקנו וחלקנו ולבסוף גם התקלחנו. בעיתון אחד קראתי שקוראים לזה תופעת הסופרוומן. מעניין אם גם היא חולמת בלילות על קצת שלווה, בין ריחוף אחד למשנהו.

2004

במסגרת העבודה שלי הגיע אלי מכתב ארוך, מפורט וקורע לב, מאישה שביקשה עזרה מכל מי שהסכים להקשיב, כי היא כבר לא היתה מסוגלת להתמודד יותר עם המערכת. קשה לי לתאר אותו בצורה פרטנית כי הסיפור יתארך מאוד, וגם ממש לא מתחשק לי להתחיל לבכות שוב, כי אי אפשר אחרת. אז סליחה על הקצרנות הקרירה במקצת.

לפני כמה שנים היא נפרדה מבעל אמיד לטובת בן זוג בוהמי, ושניהם חיו יחד עם בתה הקטנה מנישואיה הראשונים. בגלל קשיים מסוימים של האם, הוסכם בינה לבין האב שהילדה תגור עם האב מספר חודשים, והם אפילו חתמו הסכם בבית הדין הרבני בעניין הזה. אלא שלקראת סיום התקופה, האב הגיש בקשה לבית הדין להותיר את הילדה אצלו, כשהוא מעליל על האם עלילות שווא שקריות. בסופו של הליך מייגע וכואב, שבו היו מעורבות עובדות סוציאליות לרוב, ונקבעו מסקנות מטומטמות ומכעיסות, הוחלט שהילדה תישאר בשלב ביניים עם האב, בגלל שאורח חייו מסודר יותר והוא, בניגוד לאם, לא נאלץ לעבוד עד הלילה למחייתו. אבל האב לא הסתפק בכך וטען שהאם מתעללת בילדה בעת המפגשים שהוקצבו להן, ועל אף שלא היתה לכך כל הוכחה, הוחלט על ידי העובדת הסוציאלית כי הפגישות בין האם לילדה תערכנה למשך שעה אחת בלבד מדי שבוע, במעון מסוים לטיפול יום. האם, שלא היתה מסוגלת להסביר לילדתה מדוע היא לא יכולה לבוא לישון אצלה בלילה, או לפחות להסתובב איתה בחוץ ולקנות דברים ביחד, נאכלה מבפנים. אולי בשל כך קבעה אחת העובדות הסוציאליות כי האם לא יציבה ורגשנית מדי, מכדי שהילדה תושב לה. וכך חלפו להן שנתיים שהתחילו בהסכם ונגמרו במבוי סתום שמשמעותו הכמעט יחידה היא אובדן של בת.

קראתי את המכתב כמה פעמים, וכל פעם מחדש לא הצלחתי לעצור את הדמעות. ידעתי שהרבה לעזור אני לא יכולה, וכל מה שהצלחתי לראות מולי היו קטעים מהסרט (המדכא להחריד) ליידי נץ. לעבוד יותר לא ממש הצלחתי, ובסוף הלכתי הביתה מתוסכלת, ולמרות שבדרך הזהרתי את עצמי מאה פעמים שלא לעשות את זה, הוצאתי קיטור ועצבים על בעלי ועל הילדים, ככה שהיום הסתיים עבורי בהתכסות מכף רגל ועד ראש, בתנוחה עוברית שלא נוח לי להירדם בה, אבל יותר קל לי להתמודד איתה.

בלילה חלמתי על סיטואציה. ישבתי על כסא שחור בחדר אפרורי ומולי ישבה בחורה צעירה ממני. אני לא זוכרת כל מה שהיא אמרה, אבל כל הזמן מהדהד לי בראש המשפט שהיא בחרה להדגיש באינטונציה פדגוגית. "אני מצטערת, אבל המסקנה שלי היא שאת לא מסוגלת ליצור קשר בריא עם הילדים שלך. אנחנו נפנה את העניין כולו למחלקה למסוגלות הורית". אני גם זוכרת שיצאתי מהבניין ופתאום לא הייתי בטוחה איפה אני נמצאת, אז התיישבתי על המדרכה וחיכיתי. וזהו.

בבוקר שאחרי ניגשתי למיטת הקומותיים של הילדים, שעוד ישנו, וכנראה שחיבקתי חזק מדי כי הם התעוררו. כמו האימא מהמכתב, גם לי לא היו מילים להסביר לילדה קטנה למה אני עצובה. הרושם שהחלום הותיר בי היה עוד כזה חזק, שזכיתי לפעם הראשונה שבה היא אמרה, אימא את יכולה ללכת, זה בסדר. וזה שהגננת נראתה כמו עוזרת סוציאלית לא עזר בכלל.

באותו יום ליוותה אותי מועקה בחזה לאיפה שלא הלכתי. פעמיים מצאתי את עצמי נמשכת אל המכתב, אבל שמטתי אותו בלי לקרוא בו שוב. האמא מהמכתב התקשרה אלי כמה פעמים באותו יום, כנראה כדי לוודא שקיבלתי אותו, אבל סיננתי אותה.  

בלילה חלמתי את אותו חלום שוב. עם ניואנס. הפעם צרחתי על הפקידה ודרשתי שיחזירו לי את הילדים. וכשהפקידה טענה שעוד לא לקחו אותם לשום מקום ויעצה לי להירגע ואמרה שהתנהגות כזאתי לא עוזרת לי בכלל, פשוט רציתי להקיף את צווארה ולמעוך בהחלטיות, אבל חנקתי את הרצון הזה כדי לא לפגוע בסיכויים.

אני חושבת שאחרי שבועיים של חלומות חוזרים הצלחתי סופסוף להשתחרר מהמועקה שהמכתב הזה גרם לי. אותה אימא נותרה בגפה, ואני חזרתי למסלול חיי הרגיל, נטולת חלומות על לקיחת הקטנה והגדול ממני. זה היה כשהם רצו אלי ביחד כדי לקבל חיבוק ייזום, אז הבנתי שהנה שחררתי אותם מהלפיתה הדובית הזמנית. בזמן שהתחבקנו נזכרתי באותו חלום של אמא שלי על הלידה שלי, וחשבתי לעצמי שאני, במקום לחלום על לידה קלה, הייתי רוצה לחלום דווקא על קשר טוב עם הילדים. תמיד אהבתי חלומות מוצדקים. ובפעם ראשונה התגנבה לי ללב הרגשה שאולי החלום של אמא היה קצת אגוצנטרי. אבל הרי חלומות לא מגיעים לפי הזמנה. וגם ילדים לא.

אפילוג

אני לא יודע אם חלומות שולטים במציאות יותר ממה שהם נשלטים על ידה, אבל ברור שהקשר ביניהם קיים. דפוסי חלימה מתפתחים עם השנים, ומשתנים עם הזמנים. ובאותה מידה, מעניין אם פוסט על חלום הוא מציאותי יותר מאשר חלום על פוסט, אבל ברור ששניהם מהווים אלטרנטיבה למציאות, ועם זאת, לא יכולים להתקיים בלעדיה.

חלק א'

חלק ב'