הצצה חטופה בקאונטר שבתחתית עמוד העריכה שלי גילתה שזהו הפוסט ה-52 במספר. אני יודע שיש בלוגים בהם 52 פוסטים הם עניין של מה בכך, אך אצלי הטפטוף יותר זרזיפי, גם בשל העובדה שהפוסטים שלי בדרך כלל לא לובשים צורה של בדיחה קצרה המלווה בתמונה (נא להתעלם מהימים האחרונים, זו היתה תופעה חולפת) אלא מסתבכים בתוככי עצמם, וגם בשל הקצב האיטי שבו אני מתנהל בכתיבתי, שנותן את אותותיו גם כאן.

מלכתחילה חככתי עם עצמי מהי התקופה הראויה לריווח בין פוסטים, אבל מודע מודעות עצמית לשנאה שלי למשחקי-מערכות-יחסים - שהביאה אותי להכריז לא פעם שמי שמודד את הזמן הראוי עד לדייט הבא, שלא יתקצר ולא יתארך יתר על המידה מטעמי גינונים וחישובים, הוא דייט לא ראוי - החלטתי, בניגוד להרגלי, לציית לנורמות שאני קובע לעצמי, ונמנעתי מלמדוד או לקבע את הזמן החולף בין פוסט לפוסט.

ובכל זאת, בשל חיבתי הרבה להגדרות, הגדרתי עוד בתחילת הדרך, לשם הנאה גרידא, את אורך חייו של כל פוסט, וקבעתי אותו על שבוע ימים, במסגרת פוסט קצרצר שעוסק יותר במהות היחסים שבין ברואי הבלוג לבין הבלוגבורא שלהם (אני). אם זה נראה למישהו תמוה, שיציץ שם. היום אני עוסק בחגיגות ולא בהסברים.

אז 52 שבועות חלפו להם (תוך שלושה חודשים לערך, מה שמעמיד את תוחלת חיי בסכנה ממשית, אם הזמן ימשיך לטוס לו בכזו מהירות), ושנה פוסטית נסגרה, ככה שהגיע הזמן לסכם בקול רם. ומכיוון שסיכומים אני מותיר בדרך כלל לתגובות שלי, אני אנקוט בסיכום-תגובתי-מסועף אופייני:

א. רק התחלתי (למגינת ליבם של חלקכם).

ב. אם לא יקרה אירוע של כח עליון (כמו שיטפון-פוסטים-טיוליים או רעידת-אדמה-מחשבתית נוספת) שיכריע את הבלוג תחתיו, אני גם אמשיך הלאה.

ג. יש מקום לשיפור רב, אבל ספק אם יוסקו המסקנות המתבקשות.

ד. הבלוג ינבח וינבח לו, ושיירת הגמלים הארץ-ישראלית תמשיך לעבור (אני יודע שהדימוי האחרון לא ברור, אבל זה במכוון, כדי לא להבריח את הימניים שבחבורה, הרי אחיי המה).

נ.ב.

הקדמה טיולית אחרונה בהחלט צפויה בקרוב. LOL.

(ואם תחפשו את מי להאשים, אז אמיגו הוא הכתובת)