חלק ב' - התארגנות

(3)

התרוממת על מרפקייך והבטת סביב. היית מסוגלת לראות למרחק, לכל כיוון כמעט, אבל עדיין היתה במקום תחושה של פרטיות. זה לא שהחוף היה ריק, אבל נראה היה שהאנשים עוסקים כל אחד בענייניו שלו. אולי מין סוג של כבוד בדידותי לא כתוב, שמיוחד לנופשים על אי מרוחק. אני שכבתי לידך, על בטני, ראשי צמוד למגבת ועיניי עצומות. נראיתי כישן, אבל מי שמכיר את נשימתי בשעת שינה, כמוך, יכול היה לדעת שאני ער.

במשך שעה ארוכה שכבנו כך על החול בלי להוציא מילה, ערומים ומרוחים בשמן קוקוס שהריח-הסריח למרחקים וגרם לגרגירי החול להידבק לעורנו. את ניסית להסיר מכתפך השמאלית את שכבת החול עם ידך הימנית, ללא הצלחה. פתחתי את עיניי ותליתי בך מבט שכולו שאלה האם את צריכה עזרה, אך הנדת בראשך לשלילה והתרוממת לישיבה משוכלת רגליים, מכינה את עצמך לשיחה שכנראה גלגלת בראשך מזה כמה דקות.

- טוב, נחנו מספיק, עכשיו צריכים לקבוע את הכללים הבסיסיים, ואחרי זה נוכל להוסיף מהדמיון כל מה שנרצה.

למשמע דברייך התיישבתי גם אני, אך ידך כיוונה את ראשי אל עבר ירכייך, ואני נעתרתי לתנועתך ועברתי למצב של שכיבה על הגב ברגליים מכופפות, ראשי מונח על המעוין שיצרו רגלייך המשוכלות, ומבטי מופנה מעלה לעבר ראשך, בשעה שהסתכלת אליי כלפי מטה, כך שפנינו הפוכות אלה לאלה.

- אני יודעת שאתה מכיר בעל פה עוד מהבית את הכללים הרגילים, אבל רק בגלל שזה מקום חדש בשביל שנינו וכדי שלא תהיינה אי הבנות, אני אחזור גם על דברים שצריכים להיות מובנים מאליהם.

עצמתי את עיניי והקשבתי בפנים מרוכזות, אבל את נגעת בלחיי כדי לסמן לי לפקוח אותן חזרה, לא כדי לוודא את דבר הריכוז שהיית בטוחה בו גם ככה, אלא בשביל הקשר האינטימי של המבט, שנראה מתבקש במצב שכזה.

לאחר שחודש קשר העין בינינו, התחלת למנות בקול את הכללים החדשים-ישנים, בטון מונוטוני וקצת מרוחק שסיגלת לעצמך בחלק מהסשנים שלנו, במיוחד כאשר ניסית להישמע דידקטית. אני תמיד הייתי משועשע מהטון הזה, שנשמע קצת כאילו את מדקלמת מהכתוב, אבל הריכוז שכפיתי על עצמי מנע, למזלי, מהחיוך הפנימי שבי לקבל ביטוי בזוויות פי.

***

אח, כמה דסקסנו את המתח הזה שקיים בין הרצינות שמערכת השליטה כופה עליך לפעמים, לבין הרצון שלך לפרוץ בצחוק למראה מצבים אבסורדיים שאתה נקלע אליהם במהלך סשנים. מצד אחד ישנו הניסיון של השולט (מתוקף מעמדו המחייב, והדיסטנס שהוא אמור לייצר) ושל הנשלט (מתוקף מעמדו הנחות, וה"סכנות" שנלוות לכך) לשמור על ארשת פנים והתנהגות קורקטית, אם לא קרירה, ומצד שני ישנן הסיטואציות המשפילות שיכולות להיות כה גרוטסקיות עד כדי העלאת גיחוך-חיוך-צחוק-פרוע לא רצוני על פני שניהם.

היא תמיד דגלה בכמה שפחות דיסטנס, בגבולות האפשר. היינו מסוגלים להעביר ערב שליטתי שלם מלווה בצחקוקים שלא פגמו במעמד-מיקום השונה של כל אחד מאיתנו. דווקא אני הייתי "השמרן" מבין שנינו, וניסיתי להעניק לה את הכבוד והריחוק שמגיעים לכל שולט, מעצם היותו שולט.

והנה עכשיו, דווקא היא זו ששוכבת לה רצינית, קפואת פנים וגוף, ואני לא מסוגל, אפילו אם ארצה, להעלות חיוך על פניה. עכשיו אני מבין כמה היא צדקה. היום היא מרוחקת ממני יותר משהייתה אי פעם. אפילו לאחר הפרידה שלנו, כשלא התראינו במשך תקופה, הרגשתי כאילו היא קרובה אלי יותר מאשר היום. מרוחקת, רצינית, אבל כל אלה לא מועילים לה. היא לא שולטת בי, לפחות לא באופן רצוני, זה יותר כאילו אני זה ששולט בעניינים ומכוון אותה לשלוט בי. כחושה, חיוורת ומעולפת, שולטת-נשלטת, לא יותר.