אני מוצא את עצמי מסנגר לא פעם על דרכי, או לפחות נאלץ להסביר למשתאים או לחוששים למיניהם, איך זה לטייל ברחבי העולם, ובייחוד בארצות עולם שלישי, עם ילדים קטנים. אז אם כבר, למה לא לכתוב על זה פוסט, ואז פשוט להפנות אליו. הרבה יותר חסכוני.

אני מכיר הרבה אנשים שטוענים שאי אפשר לטייל עם ילדים, בטח שלא קטנים, ושצריך להספיק הכל לפני שהם מגיחים לאוויר העולם, או לחכות עד שם יגדלו ויעזבו את הבית. אני גם מכיר את כל התירוצים. הם לא ייהנו. הם יסבלו. הם ינדנדו. לא תהיינה להם אטרקציות שמתאימות להם. זה קשה מדי. איך אפשר להיסחב איתם לכל מקום. יותר מדי ציוד. אי אפשר לצאת איתם בלילה. זה יהרוס את ההנאה שלנו. זה לא נקרא חופש אמיתי. אין שם תנאי היגיינה. טיסות ארוכות. זה מסוכן ולא אחראי. ויש עוד.

אז הרשו לי לגחך. בתור מי שניסה, לא פעם ולא פעמיים, ונהנה כמה שרק שאפשר ליהנות, אני אומר בנחרצות שלא רק אפשר, אלא גם כדאי. ולא רק כדאי, אלא אפילו קצת הכרחי.

לאופציה של להשאיר את הילדים בבית אני לא מתייחס. זה אולי מתאים לגיחה קצרה לאירופה, לסוף שבוע או לכמה ימי סקי או שופינג, אבל אני לא רואה איך אפשר לצאת לחודש או יותר לחו"ל ולהשאיר את הילדים מאחורה. אני בטח שלא הייתי עומד בזה, געגועים ורגשי אשמה. שלא לדבר על הילדים עצמם שגם הם לא בדיוק ייהנו מהעניין. הדברים שלי מכוונים לטיולים יותר ממושכים מאשר מספר ימים, וצריך לראות אותם בהקשר הזה.

[אם הייתי מסוגל להשלים קודם את ההרצאה שלי על ההגדרות והסיווגים של הטיול, אז היה ברור למה אני מתכוון כשאני אומר טיול, אבל הרגשתי צורך לרווח אותה, כדי שאנשים לא יפחדו להיכנס לבלוג, ככה שהגיגים כמו זה שאני מהגג היום, מושמעים לפני שהכל עדיין ברור. לא נורא.]

אז ככה.

זה נכון, לפעמים צריכים לסחוב אותם על הכתפיים:

[הגדול ואני ועוד כמה חברים במערב אוסטרליה, 2001]

ולפעמים צריכים לסחוב אותם על הידיים:

[הגדול ונורמה באחת הלגונות של הרמה הגבוהה של הסאלאר-דה-אויוני בבוליביה, 2000]

ולפעמים צריכים לסחוב אותם גם על הגב:

[הגדול ואני מטפסים ומטפסים באמצע טרק בפרו, 2000]

ולפעמים אפילו צריך לסחוב אותם על החזה:

[נורמה והילדים במרכז אוסטרליה, 2001]

ולפעמים גם צריך לעלות אותם בעליות די גדולות:

[הגדול ואני לפני טיפוס על מבנה של המאיה בדרום מקסיקו, 2002]

וגם יש מקרי חירום שבהם צריך לסחוב שניים ביחד:

אבל הכל בטל בשישים לעומת ההנאה שלנו וההנאה שלהם. אחת החוויות המשמעותיות שלי בטיולים שעשיתי עם הילדים שלי היתה לראות אותם נהנים, לומדים ונפתחים אל האחר והשונה. חיות, אנשים, טבע, נדידה, הרפתקאות. גם אם הם לא ייזכרו את כל מה שהם עברו (בשביל זה יש לנו ערימות של אלבומים), תמיד יישאר בתוכם משהו מהחוויות האלה שהם עברו. ועל הגדול שלי אני רואה ניצנים של זה כבר היום.

מניסיון, הם נהנים ולא סובלים. לפעמים הם מנדנדים, אבל ככה גם הרבה מבוגרים שאני מכיר. ובטח שהם לא עושים את זה יותר מאשר בבית, אלא הרבה פחות. והעובדה שהם נמצאים עם ההורים שלהם ביחד 24 שעות ביממה, 5-6 שבועות רצופים או יותר, היא בשבילם הנאה עצומה. וגם אני כמובן נהנה מאוד מאוד מלהיות איתם ככה ברציפות, בלי עבודה ובלי שאר הטרדות היומיומיות. זה בונדינג ממשי.

הם לא סובלים בטיסות, הם לא סובלים בנסיעות ארוכות, הם לא סובלים בהליכות, וגם לא בטרקים. הם לא סובלים מתנאים ירודים וחוסר היגיינה, הם לא סובלים מלחות נוראית, הם לא סובלים מקור עז, וגם לא מגבהים יוצאי דופן. לפחות לא יותר ממה שאנחנו סובלים (הגדול, עוד בגיל שלוש וחצי, חצה בקלות יחסית גובה של 5,000 מ' כלפי מעלה, ותפקד יפה בקור של מינוס 15 מעלות, בזמן שאני התקררתי לי וחטפתי חום).

ופה אני חייב להכניס אמירה שהיא נורא חשובה בעיניי ושאני מאמין בה באמת ובתמים. הם בדיוק כמונו, והכל זה עניין של גישה. אם ההורים רגועים ושלווים ולא עושים עניין מכל דבר, ולא חוששים מאפשרויות קלושות של אסונות נוראיים, הילדים מתנהגים בהתאם. אסור לזלזל באינטליגנציה של הילדים. הם קוראים אותנו ומבינים הרבה מעבר להבנה שאנחנו מייחסים להם. הם יודעים לפענח הבעות פנים ומסוגלים לחוש את החששות שלנו, גם אם לא נביע אותן בצורה מפורשת. לכן, הורים לחוצים הופכים ילדים לעצבניים, ושלא יתפלאו אם הילדים ימררו להם את הטיול. וההיפך. הורים נינוחים זוכים לילדים מאושרים, שרק הופכים את הטיול למהנה יותר.

הם גם לא צריכים משחקים, גני שעשועים, דיסנילנדים, או אטרקציות מיוחדות לילדים. הטבע הוא שדה משחקים ענק. כל מפל, בריכה, לטאה, קנגורו, לאמה, תנין, פרח, מאובן, ציור קיר, מקדש, מנזר, עתיקות, שיט בסירה, הליכה ברגל, יער, ג'ונגל, הר, פיסת שלג, מערת קרח, פרי חדש, פנים מוזרות, פינגווין, אייל, נקיק, או מה שזה לא יהיה, ויש אינסוף כאלה, הוא בשבילם משחק חדש ומהנה. רק תנו להם את ההזדמנות ותראו איך הם נהנים לפחות כמוכם. ולא רק זה, אני ראיתי את הילדים שלי מתחברים בקלות עם טיילים, מקומיים, ילדים בקמפינגים או מבוגרים בגסט-האוזים. משחקים איתם במה שיש בשטח, ונהנים הרבה יותר מאשר ילד שנשאר בבית לשחק במשחקי מחשב.

נכון שזה דורש הכנות וציוד נוסף, וגם דורש ויתורים פה ושם (לגבי יציאות, אנחנו מצאנו דרך לא רעה לצאת עם הילדים בלילה, הם נרדמים על עגלה מתקפלת ואנחנו חופשיים לעשות כרצוננו. אמנם למועדון או לסרט אי אפשר ללכת ככה, אבל בטיולים מהסוג שאני מדבר עליו, זה בכלל לא העניין), אבל ההנאה מהטיול עם הילדים מצדיקה את זה, שלא לדבר על זה שהאלטרנטיבה היא לא לטייל בכלל, ובעיניי זו בכלל לא אלטרנטיבה שצריך לשקול אותה. ועוד משהו. אם אנחנו הצלחנו לעשות טרקים רגליים של כמה ימים עם הילדים, להסתובב איתם בתנאי שטח וניתוק מציביליזציה, בתנאי לינה לא קלים (אוהלים), ובתנאי טיול קשים (מזג אוויר קיצוני או תוואי טיול לא קל), ולנסוע איתם ועם כל הציוד (הרב) שהם דורשים במדינות עולם שלישי על גבי אוטובוסים צפופים (chicken buses), והרי אין לנו כוחות-על-טבעיים, אני מניח שכל אחד יכול לטייל עם הילדים שלו, לפחות בטיולים קצת פחות הרפתקניים, בלי שום בעיה.

[ הקטנה מתקלחת בתנאי שטח ]

ובמשפט אחד. כשהם נהנים, רואים עליהם שהם נהנים. לא צריכים להתווכח או להתדיין על זה עד אין קץ. ולי יש הוכחות מוצקות שהם באמת נהנים, אם כי רובן המוחלט ספון באלבומים בבית.

[הגדול עושה חיים עם חברה]