מציאות

תוך כדי נסיעה קפואה השמש מפציעה. הקרקע שנראתה קודם אפורה בחושך המתפוגג, מתחילה לצרוב בעיניים מרוב זוהר. שתי דמויות יורדות מהג'יפ ומטילות צל ארוך על הקרקע הנוקשה. צל אחד נראה כאילו הוא נמשך כמעט עד ההרים שמסביב, השני קטן יותר. הקור ממש חודר לעצמות, למרות השמש הנמוכה ששולטת כבר בשמיים.

בן: אבא, זה שלג, כל הלבן הגדול הזה?

אבא: לא בן, זה משטח מלח ענק. קוראים לזה ימה.

בן: אבל קר פה כמו אז שעשינו סקי, וזה נראה אותו דבר בדיוק.

אבא: כן, אני יודע, זה מוזר. גם אני אף פעם לא ראיתי דבר כזה קודם. יפה, לא?

בן: מאוד. 

בן: אתה בטוח שזה לא שלג?

אבא: תטעם ותראה.

בן: מלוח!

אבא: ועצום. תסתכל מסביב. זה ממשיך לכל הכיוונים. עד האופק.

נוסעים הלאה. באופק מתגלה כתם כהה בתוך כל ים הלבן הזה. הכתם נהייה גדול יותר ויותר, וכבר נראה כמו הר קטן וירוק בלב המישור האינסופי.

אבא: תסתכל למה אנחנו מתקרבים.

בן: מה זה?

אבא: זה אמור להיות אי של דגים.

בן: (צוחק) אין פה ים.

אבא: ככה קוראים לו. תיכף נתקרב ונראה לבד.

נוסעים הלאה. הטמפרטורות עולות מעל האפס. מולנו גבעה לא גדולה נטועה בהמוני קקטוסי ענק, בניגוד גמור לכל הרקע שמסביבה. יוצאים מהג'יפ ועולים על האי.

בן: אין שום דג. הכל פה קקטוסים.

אבא: אבל ענקיים.

בן: אבל אמרת דגים.

אבא: בוא נדמיין שהם דגים ירוקים גדולים.

בן: (מהורהר) גם ים אין.

אבא: כנראה שפעם היה פה אגם גדול. אל תראה מאוכזב, בוא נטפס למעלה. גם הקקטוסים האלה נורא מיוחדים.

בן: אני רעב, בוא נאכל קודם.

ככה זה. שיחות נוטות להיות קצת מוזרות, או לפחות מהורהרות, בגובה של 4,000 מטר. אולי זה החמצן הדליל. בסוף אכלנו ואז חרשנו את האי מכל צדדיו. Isla de Piscados.

דמיון

באחד מבקרי הגילוח שלי, שצצו להם כל כמה ימים, הסתכלתי לעבר הכיור ומשהו נראה לי מוזר. בדיוק הוצאתי את הפקק של הכיור כדי לרוקן אותו ממים, ואז לפתע קפאתי לשם מחשבה, עם הפקק ביד. לידי התעסק בוליביאני אחד בצחצוח שיניים אינטנסיבי, וכנראה הבחין במבט החולמני שלי, שהופנה לתוך המערבולת הקטנה שנוצרה בתחתית הכיור. הוא שאל מאיפה אני, וכשהשבתי, הוא חייך ואמר "כן, אצלכם המים זורמים עם כיוון השעון. אצלנו פה למטה הכל הפוך". "הכל?" שאלתי בחיוך, אבל הוא התעלם מהשאלה והזמין אותי החוצה לסיגריה. כשהתיישבנו על שפת מדרכה מאובקת, ואחרי ששלפתי לשנינו סיגריות מקומיות (למרבה אכזבתו), הוא הציע לי בתמורה סיפור. כמובן שהסכמתי. מעולם לא דחיתי עסקה משתלמת.

עוד הרבה לפני שהאינקה וקודמיהם עלו על הרמות הגבוהות, עלו עליהן המים. העולם כולו היה טבול עד ראשו, ורק קצוות זקופות של פסגות נותרו חשופות, כמעין מחושים ליניקת אוויר. באותו זמן, בחלק הדרומי של הכדור החיים התנהלו מלמטה למעלה. היום רק נותרו שרידים לבידול הזה, אבל פעם לא רק המים שינו את כיוון זרימתם המעגלית לעומת החלק הצפוני, אלא גם היצורים החיים. כמה דורות לפני ההצפה הגדולה בחרו הדגים לעבור ליבשה. הם התרכזו במקומות קרובים לחוף, אבל ככל שמפלס המים עלה הם עלו יחד איתו. לבסוף, כשהגאות היתה בשיאה, התקבצו כל הדגים על הר גבוה אחד, וכיסו את כולו. לאט לאט נגסו המים בהר, שהפך מצוק נישא לגבעה, ולא הותירו מקום לדגים. עד שהגיע היום בו קפצו כל הדגים חזרה אל המים, והשאירו אחריהם את הגבעה שוממה, אבל עם שם שמאז נחרט בזיכרון.

"סיפור נחמד" אמרתי, והוספתי לעצמי בשקט שקצת ילדותי. "אבל מאיפה הגיע כל המלח אחרי שהמים התאדו? "אה, שכחתי", הוא חייך, "אלה היו דגים מלוחים". הופתעתי לשמוע בוליביאני מדבר על לקרדות, אבל מייד הקשיתי בשנית, "וכל הקקטוסים? מאיפה הם באו?". הסיגריה נגמרה. "זה כבר סיפור אחר לגמרי" הוא אמר, וקם ללכת. כשקמתי גם אני, שקלתי אם לספר את הסיפור לגדול, אבל בסוף החלטתי שלא, הוא היה אז בן שלוש וחצי, אין סיכוי שהוא היה קונה את הסיפור הזה.