חלק ג' - היא

 (1)

אני יושב פה, בחדר הירקרק הזה, מחליף תנוחות כדי שלא יירדם לי התחת. עובר מרביצה לצידה על המיטה, לישיבה על הכורסא עם רגליים מורמות מעלה, וחוזר חלילה. רק אתמול תפסתי את עצמי נשען על הרגליים הרדומות שלה במשך יותר משעה. כשהסרתי אותן ממנה בבהלה, לא התאפקתי והפשלתי את המכנסיים שלה כדי לראות אם לא עשיתי לה סימן כחול. גם ככה הופכים אותה פעמיים ביום על הצד, כי חוששים מפצעי לחץ. זה יהיה מצחיק אם מי שיצא מפה בסוף עם נמק זה אהיה אני. מצד שני, זה יהיה עוד יותר מצחיק אם מי שיגרום למי סימנים כחולים, זה דווקא אני לה. האמת, שום דבר מאלה לא ממש מצחיק.

כשהפשלתי לה את המכנסיים, לא התאפקתי, והורדתי לה גם את החיתול. הכל נראה שם כמו שהוא נראה תמיד, רק פרוע יותר. הייתי אומר מוזנח, אבל זה כל כך עצוב להגיד דבר כזה, שאני לא רוצה לחשוב על זה בכלל. מיהרתי לשים לה את החיתול בחזרה, לפני שהרגשת הקבס שעלתה לי בגרון תחריף. מי היה מאמין שהמראה של הכוס שלה יעורר בי אי פעם הרגשה כזאת.

עולות לי בראש כמה תמונות, תקריבים כאלה, של ימים טובים יותר. אני יכול לבהות בפיסה של עור במשך שעה. לא שלי, של אחרות, כמובן. אני זוכר את עצמי בוהה בה מיליון פעמים, בוחר ריבוע של כמה סנטימטרים על כמה, ומתבונן בו ממרחק של כלום. אלה לא החריצים של העור שמושכים לי את העין, זה התוואי המיוחד, האישי, של משהו שאני מרגיש קרוב אליו רגשית, שמרגש אותי.

עולות לי בקלות בראש תמונות של הכוס שלה מקרוב. אני יכול לשחק עם הזיכרון שלי, לבחור בין לראות אותי מתבונן בו, לבין לראות אותו בעיניים שלי מאז. אני בדרך כלל מעדיף את האפשרות השנייה. באופן מוזר, בכל אותם קטעים של התבוננות, ואני מתכוון למקרים ספציפיים שאני מסוגל להיזכר בהם, אני זוכר את עצמי מתבונן בו בזמן שהיא מדברת על עצמה. אני לא יודע אם האינטימיות של המבט שלי היתה גורמת לה להיפתח ולדבר על דברים שבדרך כלל היא היתה שומרת לעצמה, או שהאינטימיות של הדיבור שלה היתה גורמת לי להצמיד את המבט שלי לאיבר שהוא בדרך כלל הכי מוצנע בגוף האישה.

פעם אחת, ברגע מתמשך של לילה ארוך על האי, היא גוללה בפניי סיפור ארוך שהתחיל באירוע שעבר עליה בילדותה ונגמר באירוע שחווינו שנינו באי. למדתי הרבה עליה באותו לילה. היא שכבה על הגב בלי לזוז, בפישוק רגליים, אני שכבתי על הבטן, כל מרפק שלי נשען על ירך אחרת שלה, הרגליים שלי משתלשלות לאחור, אל מעבר לקצה המיטה. הפנים שלי היו במרחק של סנטימטרים מהכוס שלה, מביטות, והקשבתי לה בלי להגיד מילה. כשהיא סיימה לדבר, הייתי צריך לעזור לה לקום להשתין, כי הרגליים שלה נרדמו מהלחץ המתמשך של מרפקיי.  

אני יושב פה, בחדר הירקרק הזה, ומספר לה על דברים שקרו במקום אחר, בינינו. אני מתאר פיסה, ועוד פיסה, של מציאות זוגית, ושוכח שהיא אפילו לא יודעת מאיפה היא באה לעולם הזה, היא עצמה, אל עולם השליטה. אז מה אני אמור לעשות? לספר לה על הילדות שלה? כל הידע שלי מורכב מקרעים שאספתי לאט לאט, חלקם נגלו לי בדרך לא דרך, כולם נודעו לי רק בדיעבד. זה קצת מצחיק לספר לה מה שהיא סיפרה לי על עצמה. האירוניה היא שמה שהיא הסתירה ממני, בסוף היא מסתירה בעצם מעצמה. לא, האירוניה היא שמה שאני יודע עליה היום, היא כנראה לא תדע על עצמה לעולם.

אני יושב פה, ומתלבט אם לספר לה את מה שידעתי עליה, ואת מה שהיא השלימה לי בלילה ההוא, ואני לא מצליח להתנתק מהפער האינסופי הזה שבין המראה של הכוס שלה בזמן שהיא סיפרה לי נתח מסיפור חייה, לבין המראה שלו בזמן שאני מספר לה את אותו סיפור ממש.