פעם היה לי מנהג מגונה לאסוף מזכרות. ממקומות. מאנשים. מפעולות. מאירועים. הדגש היה על משהו קטן ובולט. רצוי זוויתי. אבל ההיפך הגמור מיהלום נוצץ. רצוי דהוי, ואם אפשר אז גם מהוה. כי כאלה היו החיים שלי באמת, מלאי אנשים קבועים ומזדמנים, רובם מרופטים ואף אחד מהם לא בוהק. חלקם עברו מולי ברחוב פעם אחת ונעלמו וחלקם נשארו סביבי לעידנים. את זכרם של כולם חיפשתי.

היו לי אבנים שסימלו מקומות של טבע, וגפרורים שסימלו אנשים שעישנו את עצמם לדעת. מחזיקי מפתחות למקרים סדרתיים וכוסות קטנות מפלסטיק כדי למלא אותן במחשבות של חתונות. היו מחודדים במיוחד לתיעוד כאבים שחוויתי, וחלולים לזכר של תקופות ריקנות. היו סגולים לטובים וירוקים לעלובים. והרבה אפורים גם. היו אלפים.

היו לי קווצות שיער של אהובות, חתיכות בוץ שנדבקו לנעליהם של לקוחות עסקיים, ניירות טישו שנעזבו על שולחן, שאריות אוכל מארוחות חשובות, חיתולים של תינוקות, שרבוטי נייר, פתקים מגולגלים, כמה שטרות כסף שהתגלגלו לידי בנסיבות מיוחדות, סמרטוטים, בגדים תחתונים, מחבתות, דיסקים שפילחתי לצורך העניין, ועוד ועוד. לא בחלתי בשום דבר שנראה לי נכון כדי להזכיר לי פעם בעתיד מה שקרה מולי עכשיו.

הייתי נוהג ללכת לכל מקום עם תיק מספיק גדול כדי שאוכל להכניס אליו כל מה שיהיה מתאים. פעם השארתי למזכרת גלגל אופניים של שיפוצניק ששהה אצלי בבית כמה ימים והתחבב עלי. אותו לא הצלחתי להכניס לתיק, אז פשוט גלגלתי אותו בסתר לתוך הבית עד שהוא הסתלק. וגם נתתי לו כסף למונית כשהוא התלונן שהוא לא יכול לחזור הביתה ככה. אבל חוץ מהפעם ההיא לא נתקלתי בבעיות של גודל.  

היו לי ערימות של מזכרות בחצר ומחסן מלא בחפצים. כל פעם שהייתי שוכח הייתי פוסע לאחורי הבית ונזכר. היו שם ערימות של זיכרונות ומחסן מלא רגשות של פעם. כל פעם שהייתי רוצה לעשות סדר בנבכי הראש הייתי לוקח איתי מגרפה ישנה ומגרף. מערים ערימות תלולות כדי לפנות מקום לבאות בתור.

הייתי אוהב לשבת מול הטלוויזיה ולבהות בערוץ האוספים. רבים מהאורחים היו תימהונים שאספו כל חפץ שיכלו לשים עליו את היד ושהיה קשור לאליל הנעורים שלהם, אפילו דברים שאותו אליל רק נגע בהם, או רק אמור היה. ואם לא אליל, אז מושא הערצה אחר. אף פעם לא הבנתי אנשים כאלה. הם והאוספים שלהם נראו לי זולים ומטופשים. אף פעם לא הסתדרתי עם העניין הזה של ההערצה. ותמיד הרגשתי שאני וכל הצופים בבית לועגים להם ושהם עצמם בכלל לא מסוגלים לראות את זה. מסכנים.

ואז יום אחד החלטתי להראות להם מה זה לאסוף אוסף אמיתי. שיבינו. כזה שמסמל אירועים שקרו לי ולא לאיזו דמות חצי דמיונית מסדרת טלוויזיה. אז הגשתי מועמדות והתקבלתי, והזמינו אותי לאחת התכניות. הבאתי איתי חלק קטן מהאוסף שלי, והיה מוצלח  מאוד. הקדישו לי תכנית שלמה. אני חושב שגם הקהל באולפן הבין שאני לא אחד מהווירדוז האלה שמסתובבים שם בדרך כלל, כי היו המון מחיאות כפיים ושריקות מצד הקהל. ואפילו המון צחוקים רועמים.

כמה ימים אחרי שהתכנית שודרה בטלוויזיה הגיעו אנשים של מחלקת התברואה של העירייה אלי הביתה וביקשו לראות את האוסף שלי. הם ניסו לעבוד עלי ואמרו שהם ראו את התכנית והתלהבו מהאוסף, אבל ישר זיהיתי אותם לפי המדים. אז הסברתי להם שעליתי עליהם והם גיחכו קצת והודו. הרי למי עוד יכולים להיות חלוקים לבנים כאלה? בסוף גם נתתי להם לראות שהכל בסדר ושאני שומר על ניקיון, כדי שלא ידאגו סתם בלי סיבה.

כשהם הלכו בא אלי הבן של השכנים ואמר לי שאלה היו פקחים של בריאות הנפש מהמשרד של הפסיכיאטר המחוזי. צחקתי וגיליתי לו שהם היו באמת פקחים, אבל פקחי ניקיון בכלל, וביקשתי שלא יגלה לאף אחד. הוא לא ממש נרגע וניסה לשכנע אותי להיפטר מכל האוסף כמה שיותר מהר. ילד נחמד, אבל דאגן קצת יותר מדי.

יום אחרי זה חזרו אלי אותם אנשים ולקחו אותי איתם לבית חדש. הם קראו לזה מוסד לגמילה, אבל עד היום אני לא מבין על איזו גמילה מדובר. מאז אני שם כבר כמה חודשים. יצאתי משם רק פעם אחת, כשהודיעו לי שיבואו אנשים לפנות את החצר האחורית של הבית שלי, ונתנו לי הזדמנות להביא איתי לבית החדש רק כמה דברים שחשובים לי יותר מהכל. כשהגעתי הביתה שאלתי מהשכנים מלגזה קטנה והנחתי הכל בערימה ענקית על המדרכה, כדי שמפני האשפה יגיעו בבוקר וייקחו את כל המזכרות למזבלה. שמרתי לעצמי רק את המגרפה ואלבום תמונות ענקי שבו שמרתי תמונות של כל המזכרות. תמיד צילמתי כל מזכרת לפני שהייתי מניח אותה על גבי אחת מהערימות.

כשאני שואל מתי אני אוכל לחזור הביתה, תמיד עונים לי שהכל תלוי בי ושאני זה שייקבע את קצב ההחלמה שלי. אבל האמת, לא ממש רע לי שם. בעזרת האלבום שחזרתי חלק גדול מהאוסף המקורי, וכבר יש לי כמה ערימות די גדולות שאני מחביא בחורשה שמאחורי הבניין הגדול, וכל יום אחרי הצהריים אני בא לשם ומגרף הכל בצורה מסודרת. חוץ מזה, אני פוגש שם הרבה אנשים מעניינים ולא חסרות לי שם מזכרות חדשות כדי לשמור את כל הזיכרונות החדשים שאני צובר שם. בלילות אין אף אחד ששומר עלי, וככה אני יכול להיכנס לחדרים של המאושפזים ושל הרופאים ולקחת משם כל דבר שנראה לי מתאים. ככה הצלחתי לשים יד על תרופות, חליפות כפיתה ועוד כל מיני דברים שבחיים לא הייתי יכול להשיג בבית. כשאני אצא מפה בסוף, אני אוכל לפנות אל ערוץ האוספים ולהציע להם עוד תכנית על הדברים השווים שהוספתי לאוסף בינתיים. הם בטוח יתלהבו שם נורא.