אני רוצה להגיד כמה מילים על דרכי התנהגות במקומות שונים תרבותית. לדברים שאני אומר בהמשך יש רלבנטיות גם לתרבויות עירוניות-מערביות, עם ניואנסים מסוימים, אבל הכוונה שלי היא בעיקר לביקורים במדינות עולם שלישי, ואני אנצל סיפור ביזארי במקצת שקרה לי לפני שלוש ומשהו שנים, כדי להמחיש לאיזה סוג של סביבה אני מתכוון.

לא מעט פעמים נקלענו, נורמה ואני, לסיטואציות מוזרות בטיולים. אבל אחת המוזרות שבהן היתה כשהגענו לעיירת ג'ונגל אחת במזרח פרו (Puerto Maldonado), שבה היו הפגנות של אינדיאנים מקומיים נגד איסור חדש של הממשלה על כריתת יערות. אינדיאנים מכל קצוות הג'ונגל הסובב את הנהר Madre de Dios באו בסירות לעיירה (אין דרך אחרת להתקדם שם בין העצים, חוץ מלפלס דרך עם מאצ'טות), לבושים בבגדים מסורתיים (יותר כיסויי חלציים מכל דבר אחר), עם נוצות בשיער וצבועי פנים (אני לא יודע אם זה היה אקט מחאתי או משהו קבוע אצלם, כי אינדיאנים אחרים שראיתי בג'ונגל לבשו בגדים פחות או יותר נורמאליים), וחסמו את כל הדרכים בעיירה ואת מעגן הסירות גם.

הגענו לעיירה בערך 30-40 אנשים, והובילו אותנו אל המעגן שעל הנהר בשתי משאיות גדולות ופתוחות. כולם התבקשו לשכב על רצפת המשאית, ומעלינו שמרו שוטרים חמושים. נסענו בין גזעי עצים שהונחו על הדרך וגלי אבנים שהאינדיאנים חסמו איתם את הדרכים, ובדרך גם נקלענו ל"מארב" של אינדיאנים צבועי פנים שיידו עלינו קצת אבנים וגם החזיקו חץ וקשת ביד (למרות שלא ראיתי אף אחד יורה איתם), וצעקו לעברנו דברים שלא ממש הבנתי. כל המטיילים שכבו להם ממושמעים על הרצפה, כולל אני שסוככתי על הגדול, שישן לו כל אותו זמן שנת ישרים, ורק הצצתי לפעמים החוצה בין השוטרים כדי להבין מה קורה מסביב. רק נורמה למודת האינתיפאדה הטרייה החליטה שיהיה מעניין ביותר להביא תמונות למזכרת, והתחילה לצלם תוך כדי נסיעה ביד מונפת מעל הראש והשוטרים, עד שהורו לה להפסיק כדי לא לעצבן את האינדיאנים (התמונות לא ממש יצאו טוב, כצפוי, אבל אני אשים פה מתישהו אחת כדי להמחיש).

בסופו של דבר הצלחנו - באמצעות תרגיל הסחה מרשים של בעלי הסירה - לצאת מהעיירה בסירה לעבר לודג' שבו ישנו כמה לילות בבונגלו על שפת הנהר, וממנו ערכנו טיולים בג'ונגל. אבל במהלך כל אותם ימים האוכל בלודג' הלך והצטמצם בגלל השביתה, עד שביום האחרון כמעט ולא נשאר כלום לאכול, חוץ מפירות טרופיים. באחד מהטיולים שלנו באותו אזור הגענו לאי על הנהר שיש בו מושבה קטנה ומפורסמת במקצת של קופים, וה"ריינג'ר" המקומי התלונן שכמה אינדיאנים שבאו להפגנה עצרו באי למנוחה, צדו שני קופים כצידה לדרך, והמשיכו הלאה. היום אני נזכר בזה בחיוך, אבל אין מה להגיד, זה עולם אחר לגמרי.

[צילום של לודג' אופייני ששוכן על גדת הנהר, כמה קילומטרים מפוארטו מלדונאדו, שמצאתי ברשת]

אני נהנה לטייל בסביבות שונות מזו שאני חי בה או מכאלו שאני מכיר. יותר מזה, אני תמיד אעדיף טיול בסביבה משונה או מוזרה, על פני סביבה שהיא בנאלית עבורי. גם אם זה אומר לפעמים סיטואציות קצת מפחידות כמו זו שתיארתי קודם. ההנאה שלי נשאבת מעצם החשיפה לשונה, ולא מתוך רצון להידמות לו דווקא. אני לא מהטיפוסים שחייהם משתנים נוכח טיול רוחני בהודו. כשאני חוזר הביתה אני שב להיות (פחות או יותר, ולפעמים באמת קצת פחות) כמו שהייתי קודם לכן. לאופרד ישראלי מצוי, בסכנת הכחדות מתמדת.

אבל במקביל, לפעמים במהלך טיול, ובדר"כ בסביבות מסוימות ביותר, אני מרגיש צורך להידמות לאלו שסובבים אותי. הצורך הזה יכול לנבוע מהערכה (או הערצה, קחו למשל את היפנים הצעירים והצורך שלהם לחקות את המערב ולהפוך אותו לאידיאל) לאוכלוסיה או לתרבות המקומית, שאז הצורך מובן מאליו, אבל לרוב לא זה המקרה, לפחות לא אצלי. לדעתי, אחת הסיבות העיקריות לכך יכולה להיות הרצון להיטמע בסביבה.

[הייתי בלא מעט מקומות שבהם הנשים עושות את כל העבודה והגברים סתם מתבטלים להם כל היום (משחקים שש-בש ושותים תה במדינות ערב או מעשנים מקטרת אופיום במזרח אסיה). שם באמת הייתי רוצה להיטמע]

ובאמת, אחד הדברים שניתן להיעזר בהם כדי להבחין בין סוגי תיירים או טיילים הוא מידת ההטמעות שלהם בסביבה. בקצה האחד של הסקאלה ניצב האבטיפוס האמריקאי הנפוץ והרעשני, שלא ממש מודע לסביבה אלא רק לעצמו, או שהוא מודע לה אבל רואה בה מעין זבוב רב ראשי נחות שלא ממש אמורים להתחשב בו. ברוב המקרים, הוא ייראה כחריג בנוף, ויזכה ליחס הולם מהמקומיים. בקצה האחר של הסקאלה ניצב הטייל הנטמע, זה שלא רוצה לבלוט על רקע המקומיים, או שמרגיש לא נוח בהיותו זר, או שבשבילו האסימילציה עם המקום היא חלק מההנאה או החוויה. כל אלה, אגב, הן סיבות טובות בעיניי לרצות להיטמע. יש גם כאלו שלצורך ההטמעות אפילו מאמצים פרטי לבוש מקומיים (אם כי קיימת תת קטגוריה של "התייר האמריקאי" שגם היא עוטה על עצמה לבוש מקומי, אבל במקרה הזה הדיס-הרמוניה בין הלבוש לדמות בולטת לעין).

אני לא שופט, לא את אלה ולא את אלה, אבל אני בטוח שמי שנוטה להבין את הסביבה ולהתחשב בה, גם נהנה יותר מהטיול ומהחוויה שבו. אמנם אין צורך להיטמע בציבור כדי לחוות אותו, אבל הטמעות נראית לי עדיפה איכשהו על התעלמות יהירה. אני, אגב, נמצא איפה שהוא באמצע. אני משתדל שלא להתבלט, אבל לא ממש מתמזג בנוף. לא מנסה להיות מי שאני לא, למרות היתרונות היחסיים שיש לזה.

אבל ההוויה הישראלית יצרה לעצמה מעין קבוצת ביניים שלישית. המטייל הישראלי הביא למצב בו במקום שהוא ינסה ליישר קו עם המקומי, הוא דואג לאסימילציה הפוכה, בכך שהוא מביא את המקומי ליישר קו איתו. סיני, טורקיה ומקומות מסוימים בכמה מדינות במזרח הרחוק מדגימים את זה טוב. החל ממלוכסני עיניים או רוכלים ערבים שמדברים עברית בסלנג עילג, דרך שלטים בעברית שמזמינים פנימה, וכלה במסעדות שמוכרות "חומוס-צ'יפס-סלט" או "שניצל וסלט חצילים בטעם של אימא". כבר הרבה לפני אמרו שזו תופעה נוראית, אז אני אדלג על השלב הזה, אבל אני בטוח שהיא מעניינת, לפחות מבחינה אנתרופולוגית.

לנו, אגב, היה גם כן מקרה של היפוך תפקידים. ישנם מקומות שבהם הגדול והקטנה בולטים בבלונדיותם, וישנם גם כאלה שכנראה לא נראו בהם הרבה בלונדינים בגילם. זה הופך את הילדודס באחת מתיירים שבוחנים את התנהגות המקומיים, למעין אטרקציה שנבחנת על ידי המקומיים עצמם. ולפעמים מקרוב. אפילו מאוד. בסין, למשל, הגענו לאזורים קצת נידחים, שבהם היינו חייבים לקנות לגדול מניפה, כדי לסלק מעליו דודות סיניות נרגשות, שכל מה שעניין אותן היה לגעת בשיער שלו, וכשהיינו במרכז מחקר של פאנדות בסצ'ואן, אנחנו הסתכלנו על הפאנדות והסינים התלהבו דווקא מהגדול. והנה עוד דוגמא אופיינית אחרת. במקום שאנחנו נבקש רשות להצטלם עם המקומיים, קרה לנו לא מעט פעמים שהם ביקשו להצטלם איתנו. למטה אני מביא תמונה שבה צילמתי משפחה פרואנית שביקשה להצטלם עם נורמה והגדול, על גבול פרו - בוליביה. בתמונה רואים את אבי המשפחה מצלם את כולם ואני מצלם אותו מצלם אותם.

[אני מצלם מקומי שמצלם את נורמה והגדול עם המשפחה שלו]