אני אוהב לפתוח בסדרה של כפיפות בטן. קודם השרירים התחתונים, אחר כך שרירי הצד ובסוף היתר. חוזק השרירים קובע רבות. שם, בבטן, מרוכזות אצלי כל התחושות המיידיות. כל פעם שאני צריך לקבל החלטה מהירה, או שקצתי בניסיונות לקבל החלטה מושכלת, אני פונה לשם בשאלה, ותוך כמה שניות מתקבלת החלטה ברורה. לרוב זה חוסך התלבטויות מעיקות, לפעמים יוצאות לי משם החלטות הרסניות, אבל ככה זה כשהולכים אחרי תחושות בטן.

אחר כך אני עובר לשכיבות סמיכה, לחיזוק החזה והזרועות. ביניהם הרי מתחבא הלב, ושמירה הדוקה עליו הכרחית לקבלת החלטות רגשיות נכונות. אני לא מרבה להשתמש בו לצורך קבלת החלטות, אבל כשזה קורה, מדובר בהחלטות הרות גורל. הרבה זיעה ומאמץ כדי להגן על איבר שלא פעיל תדיר בפן המחשבתי, אבל כבר התרגלתי לקופת החיסכון הזו שלי.

אחרי החיזוקים למיניהם אני עובר לתרגילי גמישות ומתיחות. זה טוב גם להארכת השרירים וגיבוש אורך הרוח, וגם למניעת כיווצים גופניים ומחשבתיים. הגפיים, הגב והצוואר שומרים על יציבה איתנה, ככה לימדו אותנו בשיעורי ההתעמלות ביסודי, והיום אני יודע שהם גם תורמים קצת להיגיון הבריא, למרות שאני חלוק עם עצמי אם עדיף להיות בריא או חולה בכל מה שנוגע להגיון.

וכל כמה פעמים אני יוצא גם לריצה ברחובות שמסביב לבית. בזמן הריצה המוח שלי פועל באופן הצלול ביותר שהוא מסוגל לו. מהר מאוד הרגליים שלי עוברות למצב של טייס אוטומטי, והראש מתמקד באיזו סוגיה, ובנינוחות של מקצב ריצתי הוא מפלח אותה לפרוסות דקות. הלב עסוק בהזרמת חמצן מוגברת, הבטן מתכווצת עם כל צעד, ולשרירים אין זמן להתגמש. זו שעתו היפה של המוח האנליטי. ובאמת, חלק מההחלטות המושכלות ביותר שקיבלתי בחיי התקבלו תוך כדי ריצה ברחובות תל אביב.

כשאני חוזר הביתה אני מוזג לעצמי פטל ענבים קר, וכשהנשימה קצת מוסדרת אני מדליק לי גם סיגריה. בדקות האלה אני לא מקבל שום החלטות, רק נהנה מהרגע. לפעמים אני חושב לעצמי שרק בשביל הרגעים האלה שווה להתעמל בבוקר.