נולדתי בתל אביב וגדלתי בה, עד גיל 28 בערך. מאז, במשך כשבע שנים גרתי בשטחים הכבושים / המוחזקים, או יותר נכון בגדה המערבית / ביו"ש / בשומרון, תקראו לזה איך שתרצו, ומזה כארבעה חודשים אני תל אביבי בשנית. אז אני חושב שהגיע הזמן לסכם את התקופה הפלשתינאית הלא קצרה שלי בכמה מילים, ואולי זה אפילו קצת אקטואלי נוכח סוגית פינוי הישובים בעזה, שעומדת היום על הפרק.

אני מתכוון להתייחס רק לשני צדדים אופניים של החיים שלי בתוך הטריטוריה הפלשתינאית, הצד הטוב ביותר והצד הרע ביותר של החיים שם. מה שאני אכתוב הוא סובייקטיבי לחלוטין, ומתאר רק מקרה פרטי אחד מתוך אלפים, אבל בטח יש בו, לפחות טיפה, מעין ראי למציאות ששוררת שם, שרבים קוראים עליה רק מהעיתון (שכידוע אף פעם לא משקף את המציאות כמות שהיא) ולא יצא להם אף פעם לחוות את המציאות עצמה. את הפוסט אני אחלק לשני חלקים. החלק הראשון יתייחס לדו-הקיום היחסי שהתרקם מול עיני בתקופה של טרום האינתיפאדה, והשני יתייחס לתקופה הנוראה שלמן פרוץ האינתיפאדה. וגם הקדמה קצרה תהיה, מן הסתם.

הקדמה - חומר רקע קצר - ויני וידי ויצ'י אריבדרצ'י

תמיד שאלו אותי איך מתגלגל שמוצניק גאה שכמוני, בוגר הקן המיתולוגי (ז"ל) של אריק ושלום (יבדל"א), שהתחנך בבית חינוך לילדי עובדים (א.ד. גורדון), לשטחים המוחזקים? והתשובה הכה טריוויאלית מורכבת משני חלקים: מחד, רצון מובן בפיסת קרקע משלי ואם אפשר אז גם קצת טבע מסביב (אז מצד נורמה, היום כבר מצד שנינו) ומאידך, מחסור חמור במזומנים. זה, וגם העובדה שההורים של נורמה עקרו לשם מתל אביב כמה שנים קודם. אגב, מתנחלים של ממש לא היינו, כי גרנו על אדמות פרטיות שקנינו בלא מעט כסף (בניגוד למתנחלים האמיתיים שגרים על אדמות שנלקחו על ידי המדינה וניתנו להם בחינם או בזיל הזול), וגם לא חדרנו עמוקות "לעורף האויב".

אבל האמת, שמעולם לא עזבתי את תל אביב. עבדתי פה, ביליתי פה, הייתי פה לפחות מחצית משעות היממה. לא נכנסתי אפילו לערים שהיו קרובות יותר לישוב שבו גרתי. וגם נורמה התנהגה באותה צורה. לא ממש הפנמנו את זה שאנחנו לא ממש תל אביבים. אפילו על המכוניות שלנו נותרו כל אותה תקופה המדבקות של אזור מס' 1 בתל אביב.

וכשעזבנו, לא עזבנו מפחד האינתיפאדה, למרות שחווינו כמה חוויות לא נעימות במהלכה (לכמה מהן אני אתייחס בפוסט ההמשך). עזבנו בגלל שבאותו זמן עבדנו נורמה ואני בתל אביב, הגדול (שכבר כמה שנים היה בגן בגבעתיים) היה אמור להתחיל בית ספר בתל אביב, והקטנה היתה אמורה להתחיל גן בגבעתיים, אז כל הסיפור של לגור רחוק מהעיר הגדולה היה כבר קצת מוגזם.

דו-קיום

הבית שלי היה ממוקם בקצה של הישוב. בשפיץ. צמוד לפינה של הגדר. זה היה בית דו משפחתי, אבל לא כזה סטנדרטי שפונה לרחוב וצמוד בצידו לבן זוגו הדו-משפחתי, אלא כזה שמחובר בגבו לבן זוגו, ככה שהפתח של הבית - ולמעשה כל הבית כולו - פנה למרחב, למטעים ולגבעות שמסביב, והגישה לבית היתה משביל קטן שיצא מהקצה של הכביש והקיף את בן הזוג ואת החצר עד לפתח של הבית שלנו.

הפתחים הדי נרחבים של הבית (היו לנו 10 דלתות החוצה, ולפחות פי 2 חלונות) פנו לשני כיוונים עיקריים. כיוון אחד לצפון-מערב, שם נפתח נוף נרחב ורחוק, כשמתחת לבית מטע זיתים, אחריו פרדס של פרי הדר, ואחריהם גבעות מנוקדות בכמה כפרים ערביים. העובדה שגרנו על מדרון תלול (14 מטר הבדל בין הנקודה הגבוהה ביותר לנקודה הנמוכה ביותר במגרש), גרמה לזה שמהמרפסת שלנו ראו רק נוף, ומי שלא התכופף לא הבחין בכביש הקטן שעבר ממש מתחת לבית וחיבר בין שני הכפרים הערביים השכנים לבין קלקיליה.

הכיוון השני אליו פנה הבית היה צפון-מזרח, ושם השתרע מולנו מטע זיתים גדול ואחריו, מרחק כמה מאות מטרים מהבית שלי, היו הבתים המערביים של הכפר הפלשתינאי בית-אמין, כשהקרוב מביניהם היה במרחק של כ-100 מטר בלבד מהבית שלי. המרחק בינינו היה כל כך קטן, שתמיד הצחיקה אותי הקרבה המופלגת שייחסו לשכונת גילה ולבית ג'אלה, בימי תחילת האינתיפאדה בהם ירו כל הזמן ביניהן. אצלנו המרחק היה קטן פי כמה, אולי המרחק הכי קטן שנתקלתי בו בין ישוב ישראלי וכפר ערבי, מרחק כזה שהיינו יכולים לצעוק אחד לשני מהחלון וגם לשמוע, ואפילו לראות מה השכנים הערבים רואים בטלביזיה בשעות הערב.

ההורים של נורמה, מצביעי מערך וותיקים, הם אנשים פתוחים וחמים. בייחוד אמא של נורמה. הם עברו לישוב כמה שנים לפנינו, בתקופה שבשכונה שלהם לא היה אף בית, והבית שלהם עמד שם בדד כמעט, צמוד לכפר הערבי ומרוחק מיתר הישוב. די מייד הם קשרו קשרים טובים עם השכנים מבית אמין, ובגלל שמול הבית שלהם לא היתה בכלל גדר, היו נעשים ביקורים תכופים של השכנים בבריכה הגדולה של ההורים של נורמה. לבית הלא נעול היו מגיעות קבוצות לבריכה, עם בקלאוות, כנפה ושאר תופינים מקלקיליה, והיו גם ביקורים לסתם כוס קפה של בוקר או צהריים. גם אלינו היתה גישה חופשית, וגם אותנו ביקרו מפעם לפעם, אבל בתדירות הרבה יותר קטנה.

וגם אנחנו התארחנו אצלם. גם בבית אמין וגם בכפרים אחרים באזור, לרוב לסתם ביקורים, אבל נורמה גם היתה בכמה חתונות. תמיד קיבלו אותנו ברוב כבוד, לטעמי אפילו ביותר מדי כבוד, כי תמיד צרמה לי הגאווה שלהם בכך שיהודי בא אליהם הביתה. אני כמובן לא הרגשתי נעלה יותר, אבל אצלם הורגשו היטב רגשי הנחיתות.

באותן שנים היתה התקרבות ממשית בין הישראליים לפלשתינאים. תורים ארוכים של מכוניות השתרכו בבקרי יום שבת בשוק של בידיה (מסכה), ואנחנו הסתובבנו באופן חופשי יחסית ברחובות קלקיליה, בין השוטרים הפלשתינאים. בחג המולד של שנת 1999, כמה ימים לפני חלוף המילניום הקודם, אפילו נסענו נורמה ואני לחגיגות שהיו בבית לחם, וזו היתה חוויה מדהימה שאני זוכר טוב עד היום. רק שהיום זה נראה לקוח מאיזה סרט בדיוני.

אבל אצל רוב הישראלים אלה היו מגעים מזדמנים, לקנייה בשוק או ביקור חטוף באיזו עיר. אצלנו היו ממש חיי שכנות. כשהשכנים שלנו בנו בית חדש לאחד הילדים שהתארס, ולצורך כך הם עקרו כמה עצי זית, הם הציעו לנו שלושה עצים. וכששני צעירים מהכפר מצאו כמה מטבעות עתיקים במערה הקטנה שהיתה בין הכפר לבית של ההורים של נורמה, הם באו אלינו כדי שנעזור להם לגלות מאיזה תקופה הם. ומגי, הכלבה שלנו, הרגישה בכפר בת בית, ומדי פעם היתה חוזרת משם עם שאריות של פגר של כבש שאותו היתה מניחה אצלנו בחצר ומתענגת עליו.

הילדים שהיו צועדים על הכביש בדרך לבית הספר בכפר השכן היו מנפנפים לנו לשלום כשעברו מתחת לבית שלנו, ואנחנו כבר התרגלנו לחמורים ולעיזים שעוברים בצמוד אלינו כל הזמן, לנעירות ולקריאות התרנגולים, ולתפילות המואזין שבקעו מהמסגד שהיה מרוחק מהבית שלנו כמה מאות מטרים, שהתחילו להתנגן בקולי קולות בערך בארבע בבוקר. במידה מסוימת הרגשנו יותר כחלק מהכפר מאשר כחלק מהישוב שבו גרנו, שמהבית שלנו נשקפו ממנו רק כמה בתים קיצוניים.

במבט לאחור, ובמידה מסוימת גם בזמן אמת, אפילו ראיתי בזה מין סוג של אידיליה. אידיליה על בלימה, אבל עדיין מעין מציאות מתקתקה שנראתה לי קסומה מדי מכדי להימשך לנצח. בגינה שלנו, שגדלה נמרצות עקב השתלטותנו על השטח שבינינו לבין קצה הישוב, היו עצי זית ושקדיות שצמחו שם כבר עשרות שנים, ומדי עונה פרחו בה באופן טבעי ועצמאי כלניות, אירוסים סגולים, רקפות וגם כמה צבעונים אדומים. גם אנחנו נטענו בה כמה וכמה עצי פרי, ומהבית השתקף נוף כפרי פסטורלי של טבע ושל ימים קדומים יותר. מספיק היה לשבת בחוץ ולראות זקן ערבי חורש שדה בעזרת מחרשה שמחוברת לחמור, מסיק זיתים שנעשה על ידי משפחה שלמה, או רועה צאן שעובר על הכביש עם עדר כבשים, כדי להרגיש קצת בחוץ לארץ, או לפחות בתוך תכנית של ערוץ שמונה. 

הכל היה כל כך יפהפה, עד כדי כך שלפעמים היו ימים כאלה, בייחוד בקרי חורף שבהם האדמה היתה ספוגה במים אבל השמש כבר נצצה בשמיים, שהמציאות הקיימת נראתה לי בהם טבעית כל כך - החיים שם, החיים עם השכנים הערביים, הטבע, השקט. אבל אז הגיע הסתיו של שנת 2000, שהטפיח פעם נוספת את המציאות על פנינו, ריסק את דו-הקיום ופגע קשות באידיליה השבירה, ואימת את כל הטענות הריאליסטיות שאבא שלי העלה באוזני בזמן שעברנו לשם. אבל זה כבר סיפור בפני עצמו ואני אגיע אליו בפוסט ההמשך.

[התמונה היחידה שיש לי כרגע על המחשב, שרואים בה את הבית הישן ויחד איתו גם קצת נוף]