מציאות בלתי אפשרית

בפוסט הראשון של הדואו הזה על השטחים תיארתי את הבית הקודם שלי ששכן בקצה יישוב יהודי, בפאתי הכפר הערבי בית אמין, כמקום פסטורלי עם יחסי שכנות כמעט אידיליים, אבל נזהרתי והוספתי שהם היו כתלויים על בלימה. בלימה כה דקיקה שדי במשב רוח קל כדי לבטלה. ומשב רוח סגרירי וזועף אכן הגיע, בדמות האינתיפאדה השנייה, בסתיו 2000.

בשביל לתאר את תהליך ההתבדלות אני לא צריך לתור אחר דימוי מיוחד, וגם לא לתאר מעשי זוועה, רציחות, חיסולים או דברים אחרים שלא נחשפתי אליהם באופן אישי ובלתי אמצעי. די לי בגדרות הגשמיות שהוצבו באזור כפטריות אחר הגשם, כדי לדמות את הגדרות התפיסתיות והקיומיות שחוצצות בין שני הצדדים. אולי בפוסט אחר אני אתאר כמה מקרים אישיים שנחשפתי אליהם במהלך השנים, שממחישים את הסבל של שתי האוכלוסיות, אבל בינתיים נסתפק בחומות שבינינו.

בצמוד למגרש שלי היתה גדר חלודה עשויה מרשת של חוטי ברזל שהתרופפו עם הזמן, כזו שאפשר לראות כמעט בכל מקום. זו היתה הגדר שמסמלת את גבול היישוב שלי. בקטע הצמוד אל הבית שלנו היו בה קרעים די גדולים, ולא רחוק מהבית שלנו היא בכלל נפסקה, ככה שהגישה מהכפר הערבי אלינו היתה חופשית לגמרי, רק היה צריך לטפס קצת על הטרסות ולהיזהר שלא להיתקל בעצי הזית. הרבה כפריים ניצלו את זה לגניבות מזדמנות מבתי היישוב, אבל על הבית שלנו תמיד דילגו איכשהו, כנראה בגלל ההיכרות האישית, ואנחנו שימשנו רק כתחנת התגנבות (היו בקרים שהייתי מוצא חפצים שנזנחו ליד הגדר הקרועה, לפעמים מציאות של ממש). ובכלל, ממה שאני זוכר, מחסומים של ממש לא היו באותה תקופה, והיתה גישה ממש חופשית מהכפרים מהאזור אלינו, וגם מערבה לתוך מדינת ישראל.

בתחילת האינתיפאדה האזור שלנו היה שקט למדי, ועל האינתיפאדה למדנו רק מהתקשורת ומרעשים חלושים של יריות או הפגזות שנשמעו מצפון-מערב, מאזור קלקיליה, ואני בכלל הייתי צוחק על זה שיותר מסוכן בתל אביב. אבל כבר אז נבנתה לה באופן אוטומטי גדר וירטואלית בינינו לבין הכפר השכן. הביקורים ההדדיים הפסיקו, לפלשתינאים נאסרה הכניסה לישוב ללא אישור מיוחד, ואפילו הגניבות פסקו, כנראה מחשש לכך שכל גנב חביב יחשב למחבל רצחני, ובכך תיקנה הזכות לירות בו במנוסתו. וגם מי שרצה להגיע אלינו לישוב באופן חוקי מהכפרים השכנים, לא רק שלא העז לעשות את זה דרך הטרסות, אלא שכדי להיכנס דרך שער הישוב הוא היה צריך לנסוע קילומטרים רבים מזרחה ואז חזרה מערבה, בגלל שהכביש הקצרצר שחיבר פעם בין הישוב שלנו לכפרים הערביים שסביבו נותק, ומאז הגישה היחידה אלינו ואל ישראל היא דרך הכביש המהיר שהכניסה אליו היא מאזור אריאל-ברקן. כך בודלנו באופן רשמי מהשטחים. מעין אי בתוך אי.

אבל אחרי ניסיון ירי בישוב שכן והנחת מטען חובבני לא רחוק מאחד הבתים של הישוב שלי, הוחלט להקים לישוב גדר אמיתית, כזו שלא ניתן לחפור מתחתיה, שתהיה מלווה בכביש שעליו יעבור הטנדר של חברת האבטחה. במקור, החברה הקבלנית שרכשה את הקרקעות של הישוב מהערבים לפני 15-20 שנים, היתה אמורה שלא למכור מגרשים במרחק של 30 מטרים מגבול היישוב, לצורך הקמת גדר היקפית ליישוב, אבל עם הגידול בביקוש החלה אותה חברה למכור חצאי מגרשים, ובהמשך היא מכרה מגרשים שנשקו לגבולות הישוב, כמו זה שלי. ומה היה הפיתרון להקמת הגדר וריחוקה מבתי הישוב? הגדר נבנתה במרחק של 30 מטרים מהבתים הקיצוניים, ובאזור הבית שלי זה אומר בתוך מטע הזיתים של בית אמין. אמנם ניתן לתושבי בית אמין פיצוי כספי מסוים בגין פיצול המטע, והותקן פשפש בגדר בשביל מסיק הזיתים, אבל כל אלה אינם תחליף לאובדן בעלות מלאה על האדמה. בעקבות בניית הגדר הצטמצמו הפגישות שלנו עם השכנים הפלשתינאים לפגישות בודדות וחטופות משני עבריה של הגדר החדשה.

אך בדיעבד הסתבר שזו היתה רק המנה הראשונה, כי הרי עם האוכל בא התיאבון. בשנת 2003 נבנתה בינינו לבין בית אמין גדר ההפרדה המפורסמת. יום אחד החלו להופיע בישוב שלנו טרקטורים ודחפורים, שהתחילו בסלילת רצועה מוגבהת ורחבה, תוך הריסת רוב שאריות מטע הזיתים. התוצאה היתה יעילה אך לא נעימה לעין וללב. המטע שהיה בינינו לבין בית אמין היה כלא היה, גדר ההפרדה נבנתה בערך 20 מטרים מגדר הישוב החדשה, ובגלל שגדר ההפרדה והכביש שנסלל איתה תופסים רוחב לא קטן, יצא שגדר ההפרדה עוברת עשרות מטרים בודדים מהבתים המערביים של בית אמין, ובמקרים אחדים אפילו מטרים בודדים. וגם הנוף של הפרדסים והגבעות שנפרש מצפון מערב לבית נחצה לשניים על ידי התוואי הרחב של גדר ההפרדה שעבר שם בדרך לקלקיליה, כך שרישומה של גדר ההפרדה ניכר היטב בנוף המקומי. גם הפעם אני חושב שתושבי הכפר קיבלו פיצוי כספי, וגם נבנה להם מגדל מים חדיש וגדול מבטון על ראש הגבעה (עליו מתנוסס דגל פלסטין בגאווה), בתמורה לבניית גדר ההפרדה, אבל יש לי חשד שהעסקה הזאת לא התקבלה על ידי תושבי בית אמין בשמחה וששון. ומאז גדר ההפרדה כבר לא קיימת יותר כל אפשרות להיפגש פנים אל פנים עם שכנינו מבית אמין. מאז הצטמצם הקשר לשיחות טלפון מזדמנות בלבד.

ועוד עניין אחד שקשור לעקיפת גדרות; בתחילת בניית גדר ההפרדה כבר עברנו מהבית שלנו לבית של ההורים של נורמה, עד להשלמת השיפוץ של הבית החדש שלנו. יום אחד התקשר לאבא של נורמה, עאבד, אחד השכנים מבית אמין, וסיפר לו על כל עצי הזית שהם עקרו בגלל גדר ההפרדה, אז אבא של נורמה הציע לרכוש ממנו עץ אחד לבית החדש שלנו, ובסופו של דבר קנינו מעאבד עץ אחד וגם קיבלנו ממנו עץ נוסף במתנה, ושניהם אצלנו עכשיו בגינה בתל אביב, מזכרת מהשומרון ומעוללות גדר ההפרדה. את העצים העביר עאבד, כמה ימים לפני שהושלמה גדר ההפרדה, לכפר הפלשתינאי השכן עזון-עטמה. אם עאבד היה מתעכב עוד כמה ימים, כבר אי אפשר היה לעשות את זה, בגלל שעזון-עטמה הושאר ממערב לגדר (בגלל קשיים טכניים בהקפתו בגדר), ומאז תושביו כלואים בין המצרים - הם צריכים כל יום לעבור מחסום מיוחד בגדר ההפרדה כדי להיכנס לשטחים, והרי הם מנועים מלהיכנס לישראל והכביש מהכפר לכיוון ישראל נחסם בסלעים. וכך, בניגוד לעצי הזית שהעבירו אלינו השכנים דרך הטרסות שש שנים לפני, את עצי הזית עקורי גדר ההפרדה היינו צריכים להעביר במבצע הנדסי מסובך. משאית אחת מבית אמין לאחות של עאבד בעזון-עטמה, משאית שנייה מהבית של האחות עד לקצה הכביש החסום בסלעים, ומשאית שלישית עם מנוף, שהעבירה את העצים מעל לסלעים, לצד השני של אותו כביש, ומשם לתל אביב.

אני חושב שמערכת הגדרות הזאת, שהפכה גבעה נטועת עצי זית לסבך של גדרות ודרכי גישוש, וככל הנראה גם לגבול העתידי, מסמלת את אי היכולת של שני הצדדים לחיות ביחד. אולי במישור הבין-אישי המחייה ביחד אפשרית, כמו שהוכחנו בעצמנו, אבל המציאות הפוליטית היא שמכתיבה את החיים היומיומיים במזרח התיכון, ולא מאפשרת היום וגם לא תאפשר אף פעם, שום פתרון שמבוסס על דו קיום, והמסקנה המתבקשת, לפי דעתי, היא פירוד מוחלט, או במילים אחרות, החזרה מוחלטת של כל השטחים (למעט ישובים הצמודים לקו הירוק במסגרת חילופי שטחים) לידי הפלשתינאים. עם כל הכבוד לסמלים של דת וקדושה, האנשים החיים משני הצדדים, והזכות שלהם לחיים חופשיים ושקטים, הם הדברים החשובים באמת.