השתכשכתי במים עד לקרסוליים. המים היו קרים מדי מכדי שאוכל להיכנס כל כולי פנימה, ומצד שני קצת קור בכפות הרגליים תמיד עשה לי את זה. לפתע בא דג גדול, רכוב על גל שוצף, ונגס ממני חתיכה קטנה, קצת מתחת לברך. זרזיף אדמדם נזל ממני לתוך המערבולת-שאחרי-הגל, ויצר בועות סגלגלות במים. חיכיתי עד שהשטף יחלש ואז חזרתי לחול והתיישבתי כדי לנוח קצת. איזה בחור ניגש אלי עם פנים מודאגות אבל אמרתי לו שהכל בסדר.

עמדנו לנו על החוף, שיחקנו מטקות. באיזשהו שלב הכדור עף למים. כשבאתי להרים אותו ראיתי שחף גדול מנתר מהמים לכיוון איש שעמד עם הרגליים במים הרדודים, ובשבריר של שנייה הוא ניקר אותו באזור המותן, והתעופף משם עם משהו שנראה כמו כליה בפה שלו. והאיש נשאר שם לעמוד, מדמם, כאילו לא קרה לו כלום, ואז בבת אחת הוא התמוטט לכיוון החול. התקרבתי אליו, אבל אז חבר שלי קרא לי, אז חזרתי לשחק איתו.

השתזפתי לי על כסא נוח וקראתי ספר. בדיוק כשבאתי לשנות תנוחה בגלל השמש, ראיתי שני אנשים עומדים על הגבול שבין המים לחוף. אחד מהם החזיק מטקה גדולה וירה איתה כדור שחור וקטן על האיש השני. השני חטף מכה חזקה וממש נהיה לו פצע במקום. אחר כך הם התקרבו וכמעט התחילו מכות, עד שבא החבר של אחד מהם והפריד.

ישבתי לי על הצוק שמשקיף אל הים. זה היה יום קצת רוחני, וכל מי שעלה מהחוף נראה סתור שיער ועצר לשאוף קצת אוויר ולהסתכל למטה, לראות את הדרך שהוא עבר מהמים ועד אלי. ישבתי ישיבה מזרחית על אחד הסלעים ועל הברכיים שלי היתה מונחת מחברת גדולה שחשבתי לכתוב בה כמה הגיגים. אני הולך הרבה לחוף כדי לגרוף מוזות מהרוחות שעולות מהמים, אבל מרוב מלח ים ייבשו כל רעיונותיי, והמחברת היתה מלאה בשרבוטים שציירתי לעצמי בהמתנה לסיפור הנכון. בשלב מסוים הגיע גל רוח ענקי והעיף את העט רחוק ממני, לאיזו נקודה בלתי מושגת במורד הצוק, כך שחשבתי לקום וללכת.

עוד לפני שהספקתי לקום ממקומי, עלו מן הים שני צעירים. אחד מהם נעמד על ידי והציץ למחברת תוך כדי שהשקיף אל האופק. פתאום הוא פנה אלי ואמר, זה השחף התוקפן, זה שציירת עכשיו במחברת, גם אתה ראית אותו? ומבלי לחכות לתשובתי הוא גולל בפני את סיפור כריתת הכליה המצמרר. שאלתי אותו מה עלה בגורלו של הקורבן המסכן, אבל החבר שלו צעק מרחוק שהיום עם פלאי הטכנולוגיה אפשר כבר להסתדר עם כליה אחת, והבחור הנהן והלך.

אחריהם עלה מהים איש צולע, שנאלץ לשבת על סלע לידי כדי להשיב את נשימתו. הוא היה לבוש בבגדים, אבל זרזיף של דם זלג מקצה מכנסיו ועד לכפות רגליו. שאלתי אותו אם במקרה הוא הבחור עם הכליה האחת, אבל הוא הסתכל אלי במבט זגוגי ורק אמר שהיום נשך אותו דג מעופף, ממש כמו זה שמצויר אצלי במחברת. אני הסתכלתי בשלולית הדם שנשארה למרגלות הסלע, ולא הרמתי את הראש גם כשהטיפות התחילו לזלוג הלאה משם.

לבסוף עלתה מהחוף אישה ששאלה אם אלה שעלו לפניה הלכו מכות. עניתי לה שלא. היא ספרה לי על תקרית המכות, והתפעלה מזה שהצלחתי לצייר כל כך במדויק את הקלסתרונים של השלושה. חייכתי וליוויתי אותה לחנייה. אחר כך ליוויתי אותה הביתה. אחר כך עשינו סקס. בסוף היא נרדמה וסופסוף התיישבתי לכתוב את הסיפור. במשך כל הזיון ניסיתי לשחזר מה בדיוק קרה שם בים, אבל היו יותר מדי הסחי דעת, והבעיה היא שאני אוהב לנסות ולהיות אותנטי.

ים ורוד וסוער השתרע מתחת לצוק של גיברלטר. חבורה של ארבעה מרוקאים, שלושה גברים ואישה, צלחה את הדרך הארוכה מחופי מרוקו ועד למרחק של כמה עשרות מטרים מהחוף הגיברלטרי. הם כבר החלו לבחור נקודה נוחה להחיף אליה, כשלפתע הגיחה מאחוריהם להקה גדולה של דגי פירניאה מעופפים. בניסיון נואש להימלט מהם צללו הארבעה עמוק ככל שיכלו, כשמעליהם המים רוחשים מאות גופים מהירים, שחדרו ויצאו מהמים בקצב מסחרר. לפתע הבחין אחד מהם באור מרצד שבקע מכיוון הקרקעית. במאמץ עילאי הם הצליחו להתקדם לכיוון האור, ונכנסו למערה רחבת ידיים. כשעלו על רצפת המערה הם גילו שהם מוקפים בהמון אדם שכלל לא שם לב אליהם. האוויר המה מרעש של משחק כדור משונה אותו לא הכירו. אחד מהם נפצע ברגליו ובמותניו מסלע זוויתי, ונשאר לנוח בפתח המערה, על מנת לא ללכלך את רצפת המהגוני. שני הגברים האחרים מצאו שני לוחות עץ וכדור קטן ושחור, ונטלו חלק במשחק. האישה, שנותרה בגפה, התקדמה למעבה המערה בחיפוש אחר מקור אור וספר טוב.

חודש לאחר מכן הם כבר הפכו בני בית במקום. מלכתחילה הם לא נמלטו לאיזשהו יעד מועדף, אלא ביקשו לעצמם מקלט מדיני. והמערה, אשר באוויר הדליל שלה ניכר ריח של חופש, התגלתה כמוצא נהדר. הרביעייה גם מצאה לעצמה פטרון. צייר קלסתרונים נאה מזג וגוף, שאימץ את האישה לחיקו, הביא מזור לפצעיו של הפצוע, ורשם את צמד השחקנים לטורניר העונתי. יחד היו החמישה עולים מדי ערב למרפסת שבתקרת המערה, ממנה הם היו משקיפים אל הזריחה ועל האנשים סתורי השיער שהיו עולים מהחוף הגיברלטרי למכוניותיהם ובחזרה לספרד.

בבוקר יום המחרת התעוררתי כשאני ישוב על הכורסא בסלון. לידי היתה המחברת שלי, שהוצמד לה פתק קטן בו נכתב:

"הלכתי לעבודה.

אה, וקראתי. אתה מטורף.

אל תשכח לטרוק את הדלת בדרך החוצה."