כשהייתי בבית ספר יסודי, לפני הרבה שנים,

הייתי מתגנבת לגן הילדים שהיה בסמוך לבית שבו גרה אחת הסבתות שלי

הייתי מטפסת שם עם חברות שלי על עץ שקדייה אחד

והיינו מסתכלות על העולם מגבוה.

מגבהים מסוימים רואים את העולם אחרת.

יותר נמלתי

יותר מלמלתי

פחות מפלצתי.

עד היום, כשאני רוצה להחליט החלטה חשובה,

אני עולה על השולחן בסלון

ובגובה התקרה אני קובעת את עתידי.

כשהייתי בתיכון, לפני הרבה שנים, הייתי מתיישבת על הטריבונה בחצר בהפסקה הייתי מפטפטת שם עם חברות שלי מתחת לעץ שקדייה אחד והיינו מסתכלות על העולם מלמטה.   מנומכים מסוימים רואים את העולם אחרת. יותר בועתי יותר קישוטי אבל איכשהו פחות מלאכותי.   עד היום, כשאני רוצה להחליט החלטה ממש לא חשובה, אני מתיישבת מתחת לשולחן בסלון ובגובה הרצפה אני קובעת את המעשים הקטנים שמעצבים את עתידי.

כשהייתי בצבא, לפני הרבה שנים, הייתי מתיישבת על האסלה בשירותי הבנות, בהפסקות שבין שעורי העזרה הראשונה הייתי קוראת עם חברות שלי בקול את הגרפיטי שעל הקירות וצוחקת מהטמטום והיינו מסתכלות על העולם בגובה העיניים.   מסנטימטרים מסוימים רואים את העולם אחרת. יותר ריאליסטי יותר פמיניסטי פחות מטריאליסטי.   עד היום, כשאני רוצה להחליט החלטה שהיא לא ממש-חשובה וגם לא לא-חשובה, אני שמה רגליים על השולחן בסלון ובגובה העיניים אני קובעת את ההחלטות היומיומית-סתמיות שלא משפיעות על עתידי.

[ מהגיגיה של מזדנבת ]