החנינו את המכונית בשולי הכביש. יצאנו ממנה באיטיות זהירה ששמורה למי שחווה מאמץ גופני מתיש זה לא מכבר, אפסנו את החבל הארוך, התרמיל ונעלי ההליכה בבגאז', וצעדנו לעבר הרכב המסחרי שהוסב לקיוסק-דרכים, אשר ניצב מעברו השני של הכביש.

הגענו לאזור לילה קודם בשעה מאוחרת, כדי שנוכל לישון קרוב לתחילת המסלול של נחל דרגה. רצינו לצאת לדרך מוקדם בבוקר לפני שתגיע איזו קבוצה גדולה שתפקוק לנו את הנחל, באיטיות אינסופית של עדרי בני אדם בנקיקים צרים. התוצאה היתה שסיימנו את המסלול בשעות אחר הצהריים המוקדמות, מזיעים-תשושים-קצת-חבולים, כשהאוויר עדיין עומד-רותח והשמש הממסטלת עוד לא נוטה מספיק מערבה.

הקיוסק היה צמוד למחסום, מעברו הצפוני, הפלשתינאי. שתי כוסות לימונדה קרה ושני מלבי אדום-מתוק היו אמורים לעשות את העבודה. לידנו חלפו רכבים עם לוחיות צהובות-שחורות וירוקות-לבנות, מעלינו עמד חייל במרומה של עמדת שמירה תלושה מהמציאות ומהנוף, ומצדדינו ומתחתינו השתרע לו ים המלח הנסוג-ונעלם.

אני זוכר שפעם הים היה ממש קרוב לכביש, בנקודה הזו. עכשיו כדי להגיע לחוף צריך לרדת במדרון חולי-סלעי באורך של כמה מאות מטרים. ככה זה כשנהיים רדודים יותר ויותר, בקצב של מטר לשנה לערך. שיא הנומך אמנם נשבר משנה לשנה, אבל הכחול המצטמצם והבולענים המתרבים לא מבשרים טובות.

המוכר נטה לנו חיבה. אולי בגלל שהיינו לקוחות טובים, אולי סתם מצאנו חן בעיניו. הוא הצביע על עץ בודד ליד סבך של קני סוף, חצי קילומטר צפון מזרחית לנו – שם תמצאו בריכה קרירה של מים מתוקים, בתוך בולען שנפער באמצעו של מעיין. אבל תיזהרו, מהנקודה הזו וצפונה כבר מסוכן להסתובב. לאחר מכן הוא הסב את מבטו דרומה, אל מעבר לקו הגבול הדמיוני שבין שתי הישויות המדינתיות, ושוב הצביע – שם בטוח יותר, ותוכלו לנוח שם בתוך ג'קוזי טבעי מבעבע, ממש על החוף. חזרנו למכונית, הצטיידנו במגבת ומים, וירדנו רגלית לכיוון הים.

שטח ההפקר דמה לרפובליקת כאוס או ממלכת אשפה. סבך דליל של עצים ושיחים הגיע עד למרחק של מטרים ספורים מהמים, וביניהם נערמו ערימות זבל ענקיות, עטויות זבובים. מספר ג'יפים היו פזורים לאורך החוף, מאחדים מהם בקעה מוזיקה רועשת, ויותר מדי אנשים צעדו על שפת המים או השתכשכו בהם. בינינו לבין הג'קוזי השתרעו כמה עשרות אוהלים, חבויים בין העצים, מסביב לג'קוזי נגלתה לעינינו התנחלות של ממש, מחנה-קומונה-פריקית-של-קבע, ובתוך הג'קוזי הקטן ישבו כמה מאנשי הקומונה, עירומים ומרוצים. ג'ין ואני הבטנו זו בזה, ופנינו צפונה, אל ארץ הבולענים.

ככל שהצפנו, התמעטה האוכלוסייה. ישראלים, תיירים ופלשתינאים עדיין נראו על החוף, מתמסרים לשמש או צפים על הגב, אבל המרחקים בין הקבוצות הלכו וגדלו, ביחס הפוך למרחקים בין הבולענים, שהתקצרו בהצמדה. כשהגענו לעץ הבודד עליו הצביע המוכר, כבר היינו לבדנו.

התחלנו לחדור אל בין קני הסוף הגבוהים. המוכר הזהיר אותנו שלא בקלות נמצא את הבריכה הסודית שנפערה בין הקנים, ויעץ לנו לעקוב אחר קולות פכפוך המים. הבעיה היתה שכל השבילים שנפרצו בין הקנים נסתיימו בשלב זה או אחר בחומת קני סוף בלתי עבירה, ופכפוך המים נשמע מכל מעבר. הקנים שדרכנו עליהם דקרו, והחום בתוך הסבך היה אפילו כבד יותר מאשר על החוף.

לבסוף נכנענו וחזרנו אל העץ. הוא היה סמוך לשפת הים, מוקף באדמה חצי בוצית ובארבעה בולענים בינוניים בגודלם, כולם מלאים במים. שלושה מהם היו מדהימים ביופיים, עגולים, צלולים להפליא, מוקפים בטבעות של שיירי מלח, כל אחד בגוון אחר של תכול, ויצרו יחד מעין גן יפני נוזלי. באחד מהשלושה שייטו בתוך המים גושי מלח זעירים, שנראו כמו פתיתי שלג, ויצרו תמונה שלקוחה מעולם אחר, כזו שמתאימה לשער של National Geographic. מוקסמים מהיופי התפתינו לטבול בהם. צריבה כואבת-מלוחה ליחכה תוך שניות את הפצעים שעל רגלינו. האדמה הבוצית השקיעה אותנו עשרות סנטימטרים נמוך יותר ממה שהתכוונו, ועד שהצלחנו להיחלץ מהבריכה, חגורת המלח כבר הגיעה אל מותנינו.

למודי ניסיון התקרבנו בזהירות אל הבולען הרביעי. בשונה מהאחרים, הוא היה ירקרק ועכור-מה, אבל במבט מקרוב הבחנו בקבוצת דגיגונים שוחה בו. ככה זה בחיים, לפעמים דברים יפים הם חסרי שימוש, וההיפך. המלח, שמנע ירוקת מהבולענים האחרים, גבה על כך מחיר יקר, ולא איפשר ליצורים אחרים לחיות בסביבתו, גם לא להתארח בה לרגע קט.

התפשטנו מבגדינו וטבלנו לאט במים. הסנטימטרים העליונים היו קרירים ונעימים, אלו שמתחתם היו חמימים למגע, ובעומק של שלושים סנטימטרים ויותר, המים היו רותחים באופן בלתי נסבל. בלית ברירה, איזנו את עצמנו על פני המים, נזהרים ששום איבר בגופנו לא ישקע עמוק מדי אל תוך הסיר המבעבע שרחש תחתינו, תוך שאנחנו נאחזים בדפנות הבוציות של הבולען ליתר ביטחון.

היצור החי הראשון שהפריע את שלוותנו היה כלבת לברדור חמודה, אלא שמייד אחריה השתרך אדם שחום ועירום. הוא נעצר לידנו ושאל מדוע לא העדפנו את הבריכה הקרירה שחבויה בסבך קני הסוף, ואף הציע לנו להצטרף אליו אל אותו מעיין נעלם. כאן הסיפור מתפצל לשתי גרסאות, זו שלי וזו של ג'ין.

ליאו: סברתי שאי אפשר לפסול את האפשרות שהוא פלשתינאי סוטה ומסוכן. לא רק שהוא התקרב אלינו בלי בושה, אלא שהוא נעמד ממש מעלינו, אברו מתדלדל מעל ראשינו המבצבצים מעל המים, כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם. לא נראה לי נכון ללכת בעקבותיו.

ג'ין: לא חששתי לרגע. הרי חיפשנו את אותה בריכה בדיוק. אמנם הבחור היה עירום כביום היוולדו, אבל הוא לא נראה לי סוטה, כי הוא הסתכל אל עיניי ולא על החזה החשוף שלי בזמן שדיבר אלי, וגם ערבי הוא לא נראה לי, גם בגלל שהייתה לו כלבה מטופחת להפליא וגם בגלל העירום, שלו ושלנו, אליו הוא התייחס כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם.

ג'ין: שכנעתי את ליאו שמדובר בעוד אחד מהטיפוסים המשונים-אך-בלתי-מזיקים של המקום, והלכנו אחריו עד שהגענו לבריכה עגולה יפיפייה, מבודדת ומוסתרת. המדריך שאימצנו הודיע כי הוא רק טובל במים ותוך מספר דקות הוא יפנה לנו את השטח, ואכן, לאחר רחצה קצרה הוא הלך לדרכו, והשאיר אותנו לבד-ביחד בבריכה הפסטורלית והמבודדת, מה שהוכיח מעל לכל ספק שצדקתי.

ליאו: לרגע לא הפסקתי לחשוד בטיפוס המפוקפק ההוא, אבל ג'ין נראתה נחושה ללכת בעקבותיו, ולא היה סיכוי שאני אותיר אותם לבדם במקום מבודד. כשנכנסנו למים, ג'ין ואני כרענו כדי להרטיב את כל גופנו, אבל הוא נשאר לעמוד כך שהמים הגיעו רק עד לירכיו, מותירים יותר מדי נוף חשוף, ממש בגובה העיניים שלנו. אפילו כשהלך לא ביטלתי ספקותיי, כי מי צועד כל כך הרבה ברגל בעירום מלא, רק כדי לטבול בבריכה לשתי דקות בלבד.

אחרי שהנודיסט העירום הלך לו, נותרנו לבדנו בבריכה. המוכר דיווח לנו שיש בבריכה מפל מים קטן, אבל הנודיסט טען שהבולענים משנים את צורתם מדי כמה זמן, והמפל כבר לא קיים. סרקנו את הבריכה, ואכן לא מצאנו זכר למפל. נשארנו לשחות בבריכה, עד שהמים הקרים והפחד מקריסה נוספת של הבולען, שתקבור אותנו תחתיו, שכנעו אותנו לוותר על גן-העדן-הפרטי-לרגע שלנו, לטובת המציאות הלבושה.

כשחזרנו הביתה, קראתי קצת על בולענים. הירידה המתמדת במפלס ים המלח הגבירה את קצב היווצרותם והגדילה את היקף השטח שבו הם עלולים להיווצר. יש הרואים בהם נקמה של ים המלח בבני האדם, על חסימת מי הכנרת. לי עצמי הם מזכרים את מכתשי הנגב - בור בקרום כדור הארץ, שאין לו מילה-מגדירה משלו בלועזית. אבל בניגוד למכתשים, הם צעירים ומסוכנים יותר, גרסת שנות האלפיים.