ישבנו ושתקנו. רציתי להגיד משהו, אבל היא קלטה מה אני רוצה להגיד עוד לפני שאמרתי מילה, אז לא היה לי מה להוסיף קולנית. אחרי זה היא רצתה להגיב, אבל הבנתי ישר מה פשר התגובה, אז גם היא לא הוציאה הגה. וככה ניהלנו דו-שיח של אילמים. אבל מנומס ותרבותי. אף אחד לא התפרץ לדברי השני. וככה שלוש שעות ועשרים דקות. עד שבסוף היא פתחה את הפה.

"מר כהן, הבקשה שלך נדחית. הביטוח הלאומי לא מחלק כסף."

"כבר הבנתי את זה קודם. חזרת על זה כמה פעמים."

"אבל נשארת לשבת. אז פתאום חשבתי שאולי לא הבנת את התשובות שלי."

"בטח שהבנתי, הרי כל פעם עניתי לך בנימוקים משלי. למה לי להביא עוד נימוקים, אם אני חושב שאת מסכימה איתי?"

"כן, אבל חשבתי שאולי אני מדמיינת את הנימוקים שלך. הרי זה לא דבר שקורה לי פה יומיום. ויכוח שתקני."

"לא קורה יומיום? זה קרה לך אי פעם בכלל?"

"לא."

"אז למה לא אמרת אף פעם? העדפתי אותך כשדיברת בלי מילים. אז לכל מה שאמרת היה הגיון צרוף. כשאת עונה לי בקול רם יש לדברים שאת אומרת סדקים של אי הגיון."

"ואולי רק דמיינת שהתשובות שלי נכונות או מוצדקות? אולי במקור הן היו לקויות כמו האחרונה?"

"אם אני הייתי מדמיין את התשובות שלך, הן היו תשובות מוטעות, הרי זה מה שהאינטרס שלי מבקש."

"צודק. אז מה עכשיו?"

אסור לנו לבזבז כזאת התאמה אל-קולית. אני מציע שנלך אליך ונמשיך לדבר בלי מילים."

הלכנו אליה ושתקנו. וככה שלוש שנים ועשרים שבועות. מעולם לא היתה לי מערכת יחסים טובה יותר. הבנו אחד את השנייה בצורה מדהימה, הסכמנו לרוב על הכל, וכשהתווכחנו, הויכוחים היו נעימים ואפילו מהנים. עד שבסוף היא פתחה את הפה.

"בזמן האחרון אנחנו לא מדברים כמו שהיינו מדברים פעם."

"למה את חושבת ככה?"

"אתה מגיע עייף מהעבודה, ואני גם, והשיחות לא זורמות. לפעמים נדמה לי שאתה בכלל לא מקשיב למה שיש לי להגיד, אלא רק אומר כן במין מענה אוטומאטי. אתמול התחלתי לדבר בג'יבריש ואתה המשכת לענות לי ב"כן", "מה את אומרת", ו"יהיה בסדר, עוד תראי"."

"ואולי רק דמיינת שהתשובות שלי הן אוטומאטיות? אולי במקור הן היו ענייניות ומתחשבות?"

"אם אני הייתי מדמיינת את התשובות שלך, הן היו תשובות של בן זוג אוהב, הרי זה מה שהלב שלי מבקש."

כמה חודשים אחרי זה נפרדנו. מעולם לא יצא לי לדבר ככה עם אחרים. לא לפני ולא אחרי. לפעמים, כשמדברים אלי בקול רם, אני מנסה לדמיין איך הדברים היו נשמעים ללא מילים. אבל זה בלתי אפשרי. חסרה האינטימיות הזו שיש בשתיקה מובנת, וחסרות המילים שלא נאמרות, שלפעמים יש להן משמעות הרבה יותר גדולה מאשר למילים שכן.