לפני כמה שבועות טיילתי בבוקר בגן הציבורי שמתחת לבית שבו אני גר. הבחנתי שם בזוג שישב על ספסל והתיישבתי לידם, עושה את עצמי קורא בספר. לא היה לי נעים להפריד אותם ולשבת בדיוק באמצע הספסל, שזהו בדיוק המקום האהוב עלי בכל הגן, אז תפסתי את השליש הריק שלו. מילדות ניחנתי בשמיעה טובה, גם חדה וגם מוזיקלית, ככה שיכולתי לשמוע את השיחה שלהם וגם להבחין בניואנסים שעלו ממנה, למרות שהבחורה, שישבה עכשיו ביני לבין הבחור, הפנתה אלי את הגב. הבחורה סיפרה לבחור על עניינים שקרו בעבודה שלה ושכנראה הטרידו אותה מאוד, כי נראה היה שהבחור כבר נחשף לאירועים המסופרים מספר פעמים בעבר, והוא השלים בעצמו את חלק מהדברים כדי לזרז את ההגעה לפואנטות הקטנות שהופיעו מדי פעם בדברי הבחורה.

הבחורה תלתה את מרבית צרותיה בבוס עלום שהנחית על העובדים במקום עבודתה מדי שבוע הוראות וכללים דרקוניים חדשים, שהפריעו לעובדים לבצע את עבודתם והיקשו עליהם יותר ויותר. הבחורה לא הכירה את אותו בוס, והפקודות החדשות היו מגיעות אל המחלקה שבה היא עבדה דרך האחראי על המחלקה, שבעצמו קיבל את ההוראות מהמשרד הראשי דרך הפקס. הבחורה נשמעה ממורמרת ושקלה לעזוב את העבודה, אבל הבחור ניסה להניא אותה מכך, וכל הזמן העלה שיקולים בעד הישארות בתפקיד שהיו קשורים כולם למצב הכלכלי הלא מזהיר שלהם.

בשלב די מוקדם של השיחה הבנתי שהבוס המדובר הוא אני. אני מניח שאין הרבה מקומות עבודה בעיר שבה אני מתגורר בהם בשבוע אחד מקבלים העובדים הוראה שלא להשיב להודעות שמושארות להם במענה הקולי, ובשבוע שלאחריו הם מקבלים הוראה לבקש מכל המתקשרים להשאיר הודעות במענה הקולי. היה לי קצת מוזר לשמוע איך אני מצטייר בעיניי מישהו שלא פגש אותי מעולם, אבל אני חייב להודות שהתיאור של הבחורה היה די הוגן ולא רחוק מדי מהמציאות. בסוף השיחה הם קמו ופנו כל אחד לדרכו, ואני הרהרתי קצת בדברים, אבל כהרגלי בסוף הדחקתי אותם מהתודעה היומיומית שלי.

באחד הבקרים שלאחר מכן הבחנתי בהם מחלון ביתי, כשהם ישובים על אותו ספסל. מיהרתי לרדת, והתיישבתי לידם שוב. גם הפעם הבחורה הלעיטה את הבחור בצרותיה מהעבודה, והדבר נדמה להיות מעין ריטואל קבוע שהתפתח בין השניים - שיחת בוקר משתפכת על הצרות בעבודה. הרגשתי מבוכה מכך שיש לי השפעה כה גדולה על אנשים שמעולם לא הכרתי, אבל אני חייב להודות שהמבוכה היתה מהולה בהנאה מסוימת. שמחתי גם על ההזדמנות ללמוד שהוראותיי אכן מתבצעות ומה השפעתן על העובדים, שכן מעולם לא טרחתי לברר האם הו מקוימות ומהי תוצאתן.

לפתע עלתה בראשי מחשבה. אם זומן לידי אמצעי לבדיקת ההשלכות של הוראותיי, מדוע לא לנצלו? הרעיון של מעקב אחר תגובות הבחורה נראה לי קוסם ביותר, שכן היה משהו משובב נפש בטרוניותיה. כבר למחרת היום התחלתי לשלוח הוראות למחלקה של אותה בחורה, וכך מדי יום, כשאני דואג לכך שההוראות תהיינה קיצוניות יותר ויותר, ולעיתים אף בלתי אנושיות. אפילו טרחתי וביררתי את שמה של אותה בחורה, והפקתי הוראות מיוחדות שחלו ביחס לתפקיד הספציפי שהיא בצעה יחד עם עוד שני אנשים, כדי שהניסיון יהיה כמה שיותר מדויק.

אני חושב שזה היה בפעם העשירית או השתים-עשרה שהתיישבתי ליד הזוג, כשהבחורה - לאחר שמיררה בבכי על הוראה חדשה שהונחתה עליה ועל שני חבריה לתפקיד, לפיה היה עליהם להתייצב לעבודה לשעה אחת באמצע הלילה בנוסף על שעות העבודה הרגילות - פנתה אלי נסערת וביקשה ממני שלא לשבת יותר לידם. הבהרתי לה שאני גר ממול וכבר שנתיים נוהג לשבת על אותו ספסל מדי בוקר. בתגובה היא קמה ומשכה איתה את חברה, ושניהם עברו לספסל השני שהיה מוצב בצידו השני של הגן. אני נותרתי לשבת על הספסל לעוד זמן מה, על מנת שלא לעורר חשד, ואז קמתי והלכתי.

מאותו יום דאגו השניים לשבת בצידו השני של הגן, ואני, אחרי שהצהרתי שהספסל הקרוב הינו נחלתי, לא יכולתי ללכת בעקבותיהם. בלית ברירה פניתי לראש העיר, מכר ותיק, ולבקשתי הוא הסיר מהגן את הספסל האחר, בתמורה להבטחה מצידי למימון פסל לכיכר חדשה שנבנתה באותו זמן בעיר. התוצאה, כך התברר לי כבר בבוקר יום המחרת, היתה מאכזבת ביותר. הזוג לא היה בגן, ולאחר שיטוט קצר בגנים הקרובים הבחנתי בהם ישובים על כסאות נדנדה בגן קטן ונחבא. אבל הסוף שהזוג התווה לא נראה לי. כבר לא היה טעם להמשיך בניסיון הקטן שלי, ואפילו לא היה טעם בביטול הגזירות, מבלי לראות את תגובתה המופתעת של הבחורה נוכח התפתחות העניינים.

לאחר היסוסים קלים זימנתי את הבחורה אלי, למשרד הראשי. לא ניסיתי לצפות כיצד השיחה תתפתח, רק רציתי לספק את סקרנותי. כשנכנסה לחדרי, היא נראתה המומה. הזמנתי אותה לשבת ושתקתי. על פניה ראיתי כיצד מאורעות השבועות האחרונים מקבלים מימד שונה ומפתיע במחשבותיה. פניה היו כעוסות, אבל היא לא הוציאה הגה מפיה. כנראה שדיבוריו הרבים של חברה על מצבם הכלכלי חלחלו למודעותה, והיא חששה שאם תתחיל להגיד את אשר על ליבה ייגמר הדבר בפיטוריה. אני שתקתי והיה ניכר עלי שאני נהנה מהסיטואציה.

לבסוף היא לא יכולה היתה להתאפק עוד ושאלה "למה?". עניתי "למה בכלל או למה מאז?". היא היתה פיקחית מספיק כדי להבין את השאלה והשיבה "הסיבה בטח זהה. אתה סדיסט?". האמת, שהופתעתי מהשאלה. עד לאותו רגע לא חשבתי שאולי אני מפיק הנאה מסבלם של אחרים. פשוט השתעשעתי מהכוח שבידי, ולא חשבתי לרגע על מה שהדברים גורמים לאחרים. מבחינתי, גם אם ההוראות שלי היו גורמות לאחרים הנאה, ההנאה שלי מהמשחק לא היתה נפגמת. "אני חושב שלא" אמרתי "אני לא נהנה מסבל דווקא. אני חושב שיותר מהכל אני פשוט נהנה מלבדוק את היכולות שלי. אבל עכשיו אני בבעיה. אני לא יכול יותר לדעת מה התוצאות. יש לך אולי רעיון בשבילי?".

היא השתנקה. "שאני אעזור לך להתעלל בי ובאחרים?! אתה פשוט מטורף". "זה יכול מאוד להיות, אבל זה לא קשור בכלל" עניתי, ומייד הוספתי בפרץ של גאונות "ואם אני אכפיל את המשכורת שלך? האם אז תסכימי לחזור אל הספסל ותמשיכי לספר לחבר שלך מה עובר עליך בעבודה, ככה שגם אני אוכל לשמוע?". היא נראתה קצת מזועזעת מההצעה, ומעצם הרעיון שהיא תשתף פעולה עם דבר שהיא התלוננה עליו כל כך הרבה זמן, אבל כנראה שהיא לא היתה יכולה לעמוד בפני האפשרות לתוספת כספית. "אם תשלש אותה אז אני אסכים". לחצנו ידיים והיא הלכה לדרכה.

למחרת היום, וכך במשך שבוע, יישבנו הבחור ואני על הספסל והקשבנו לתלונותיה של הבחורה. ניכר על הבחור שהבחורה גילתה לו את דבר העסקה שלנו, אבל הוא הבליג על כבודו למען הכסף, כפי שצפיתי. אני הייתי מרוצה מהפתרון היצירתי שמצאתי, ובהשראתו עלו במוחי רעיונות להוראות מוצלחות ביותר, שהניבו תגובות מעוררות השתהות מצד הבחורה. זה נראה היה שלא יכולתי למצוא ספצימנט מוצלח ממנה. העולם נראה ורוד מתמיד.

אלא שיום אחד היא הופיעה במשרדי וביקשה להתוודות. "אני יודעת שהיית אכזרי אלי ואל האחרים, אבל אני לא מסוגלת לשקר, גם לא לך. מאז שקיבלתי העלאה, אני מקבלת בהבנה את ההוראות החדשות, ואפילו בשמחה, כי אני הרי אמורה להצדיק איכשהו את השכר המופרז שאתה משלם לי, אפילו אם ההצדקה היא בדמות ביצוע של הוראות מוזרות. אמנם עצוב לי קצת על האחרים, שסובלים ללא תמורה, אבל השמחה על התוספת במשכורת מאפילה על הכל. אתמול אפילו שמנו מקדמה כדי לקנות אוטו סופסוף". "ומה עם כל התלונות שהתלוננת באוזני בשבוע האחרון בגן?" שאלתי. "הכל היה הצגה. רציתי לספק לך את מה שביקשת" היא ענתה. במחשבה לאחור התגובות שלה באמת היו תיאטרליות מדי. הבחורה אכן שיטתה בי.

שתקנו קצת ביחד, ואז הודעתי לה שאני מבטל את העסקה. ההוראות המוזרות נפסקות והמשכורת שלה חוזרת למצבה הקודם. היא ניסתה לתקן את המצב והציעה שמעכשיו היא תהייה כנה ואותנטית לגמרי בגן, אבל אני סירבתי בטענה שפשוט לא אוכל לבטוח בה יותר.

מאז לא אני לא עושה יותר ניסויים בבני אדם. עם חיות זה לא היה קורה לי בחיים.