תארו לעצמכם קומונה תת קרקעית, ששוכנת מתחת לעור של יצור חי כלשהו. מתנהלת במין שיתוף פעולה צלופחי, שאין מאחוריו העמדת פנים, אלא רק חלקלקות נעימה. אלפי פרטים נעים בתנועה תואמת, כמו להקת דגיגים בלב האוקיינוס, כובשים להם פיסות של תא ומתנחלים בהן. שוקדים על הריסה של הקיים ובנייה חדשה, מותאמת לצרכיהם האישיים, וכך ללא הפסקה, כמו צביר דבורים עמלני.

עכשיו תארו לעצמכם עדר של פרזיטים, רץ חופשי במסדרונות התוך-גופיים של מישהו, כל אחד רוכב על כדורית משלו לעבר עתיד טוב יותר במורד הרגליים, או מחפש פעילות ממריצת אדרנלין במעלה הצוואר. חוסר התיאום שלהם גובל בשלמות, עד כדי כך שבשבריר של שנייה הם מקיפים את כל תוך-הגוף כמה פעמים בלי להשאיר פינה לא מכוסה.

עכשיו תשכחו כל מה שתיארתם לעצמכם עד עכשיו ופשוט תקשיבו לסרטן נושם, איך הקול החלוש שלו בוקע בין הנקבים של עור בהיר. נסו להיכנס פנימה דרך אחד מהם ולהקשיב יותר לעומק. אני מבטיח לכם שבפנים זה נשמע כמו נהמה עמומה שעשויה מזמזום בלתי פוסק של עבודה ותנועה. יש ברעש הזה משהו ממכר, חיובי אפילו, שנותן תחושה של מודל לחיקוי, כמו כל מפעל מונומנטאלי שמותיר את רישומו על ההיסטוריה.

וכמו כל מפעל גדול מימדים, בין אם הוא תוצאה של עבודת צוות טוטאליטארית או פעילות פרטית סימביוטית, הוא פועם וגדל, גדל ומתעצם, עד שהוא מאיים לפקוע החוצה מתוך הבסיס שעל גבו הוא צמח. לפעמים הבסיס גורם לו לקרוס מטה, או לפחות לשקוע בתהומות השכחה הקיבוצית, במין סוף עצוב ודרמטי, ולפעמים הבסיס קורס בעצמו, מעומס השינוי, במין סוף חדלוני ומשמים.

ועכשיו תפנימו.

(לחלק ב')