הברומטר הלאומי. בעל השפעה ייחודית על גורל העולם. פצצה מתקתקת מהלכת. סרטן בלב האומה. אויב הציבור מספר אחד! הכותרות בעיתונים רק החמירו מיום ליום. אני, ממקום מחבואי, נתקלתי רק בשיירי גזרי עיתון, אבל קיבלתי תמונה כללית על הקטסטרופה שמשתוללת בחוץ. לרגע אחד הכאוס שלט בכל.

בתחנת דלק בפרבר של העיר Pensacola פלורידה, נתקלתי במודעה מאירת עיניים - "דרושים מתנדבים לניסוי מדעי-רפואי, בתמורה לשכר גבוה". מבט קצר לארנק, שסופו היה ידוע מראש, הבהיר לי שלמרות שנשבעתי לא לחזור לעיר הנמל המשמימה הזאת, אני הולך להפר את השבועה. רבע שעה אחרי זה התברר שאני נמנה על קבוצת הניסוי המתאימה (מתחת לגיל 30, ללא עבר מחלתי יוצא דופן, ללא רגישויות, וחשוב מהכל, טיפש מספיק כדי לחתום על מסמך שבו אני מוותר על כל אחריות וכל תביעה נגד עורכי הניסוי), ובתמורה לעשרים קפליות ביום ובדיקה שבועית במשך חודשיים אני אזכה לקבל 3,000 דולר, 500 מהם כמקדמה. עסק משתלם לכל הדעות עבור מי שאין לו משפחה, בת-זוג או מקום מגורים קבוע, וכל רכושו עלי אדמות (אם נתחשב רק בחפצים שגודלם יותר מגודלו של סוודר) הוא אוהל ואופנוע.

חודשיים ובערך 2,000 דולר בארנק לאחר מכן (זה מה שנשאר לאחר כמה סיבובי ברים), יצאתי בשנית מ-Pensacola, שוב שלא על מנת לחזור. לא הרגשתי שוני מיוחד במצבי הבריאותי, ההיפך, הכדורים עשו לי סוג מוזר של היי, אז פילחתי עוד כמה עשרות ובלעתי כמה כל פעם שהרגשתי צורך להתנתק מהסביבה, בדרך כלל כשנקלעתי לאיזה בר דרכים משמים במיוחד.

קמתי בבוקר לתוך כאב ראש עצום ממדים. הרגשתי כאילו הוא מרחף מסביבי ומעליי עד לגובה של כמה עשרות מטרים מעל הבקתה הקטנה, בה גרתי מזה 10 חודשים בכפר קטן מצפון לעיירה Dharamsala. שנתיים בהודו עשו את שלהן וכאבי ראש היו מנת חלקו של מי שעישן, בלע או הסניף לתוכו כמויות בלתי נדלות של חומרים כימיים שונים, חלקם בלתי מזוהים. אבל כזו תופעה לא זכרתי. ההרגשה היתה כאילו התיישב לי בתוך הראש יצור קטן בגודל של כדור טניס וחיפש דרכים להתפשט לעבר הגולגולת. הלחץ היה גדול מדי. התעלפתי.

שנה שלמה הסתובבתי בדרכים בדרום ארצות הבית, עד שנקלעתי במקרה למסיבת סמים פרטית בלב הפארק הלאומי big bend על גבול מקסיקו. שם הכרתי גורו מקומי שהיתה לו עלי השפעה כמעט מאגית, ובעקבות המלצות חמות ממנו נסעתי להודו, ובמשך למעלה משנה ביליתי חלק נכבד משעות היממה באשראם של גורו בשם ראפששדו, בחיפוש אחר משמעות לחיים, וביתרת הזמן חיפשתי אחר הטריפ האולטימטיבי. לבסוף הרגשתי שמיציתי את חיפושיי לשלב הזה של חיי והחלטתי לחיות את ההווה כמה שיותר קרוב לטבע, בצפון הודו. מסביבי נאספה עדת מעריצים קטנה, ואפשר לומר שיצרתי אשראם קטן משלי, שהמוטו שלו היה התאחדות עם הטבע וניסיון לקרב את האני לאדמה כמה שניתן.

כשהתעוררתי עמדו מעלי מספר חברים. כאב הראש עוד הלם ברקותיי אבל בעוצמה פחותה בהרבה. מאז לא עזבו אותי כאבי הראש, ואיתם באו התעלפויות מזדמנות. בסוף החלטתי להיבדק. תוצאות הסריקות והצילומים הצביעו על גידול סרטני שתפס כרבע מנפח הגולגולת שלי, ובמגמת גידול. הניבויים נעו בין מספר ימים בודדים למספר חודשים. החלטתי לחזור הביתה ולסיים את חיי כמו שתכננתי מזה זמן מה, בהטפה לעולם המערבי נגד תחלואי הקידמה, רק שעכשיו נותר לי פרק זמן מוגבל יותר מזה שתכננתי במקור כדי לעמוד במשימה. ומצד שני, מאחר ובאינסטינקט תליתי את האשמה באותו ניסוי שנערך עלי (דבר שבדיעבד התברר לי כנכון), הצורך שלי לצאת כנגד הממסד עלה פלאים.

בבית, Waco טקסס, החלטתי להתמקד בהשלמה המתבקשת עם מה שנהוג לכנות בשם "תחלואי הטבע". כמה ממאמיניי נאספו איתי באחוזה גדולה, ויחד חיברנו והפצנו חוברת אשר הסבירה מדוע אין להתנגד למחלות מסוימות, שכינינו אותן טבעיות, ומדוע אסור לנסות ולרפא את אותן מחלות, ביניהן הסרטן לסוגיו השונים. בפתח החוברת היה טקסט קצר שחיברתי בעצמי, שהיה מבוסס על התחושות הפיזיות שחשתי בזמן המחלה. ואז קרו שני דברים מפתיעים: מצבי הבריאותי סרב להתדרדר ומותי הקרוב לא נראה עדיין באופק, והחוברת הצליחה מעל ומעבר למשוער, ולאחריה החלו צצות חוברות נוספות, וכנסים מקומיים, ובעקבותיהם עצרות מרשימות בהיקפן. התנועה שהקמנו צברה תאוצה, ומנתה כמה עשרות אלפי חברים ממדינת טקסס לבדה, והחלה לשלוח "זרועות סרטניות" גם למדינות השכנות.

בשלב מסוים העניינים יצאו מידי שליטה. המסרים הפכו חתרניים יותר ויותר, חרמות החלו צצים על חברות תרופות בינלאומיות, אנשים חדלו לקחת תרופות חיוניות ושיעורי התמותה עלו, בתי מרקחת שלא שיתפו פעולה נשרפו, וסניפי התנועה מנו כמה עשרות והיא הפכה לקונגלומרט בינלאומי שלי עצמי לא היו כבר כוח או רצון לשלוט בו. למרות שהגידול בראשי לא התפתח יותר, הוא עדיין מנע ממני ריכוז מלא, והתשישות תקפה אותי במהירות. לכן גם דחיתי הצעה להשתתף במרוץ לנשיאות. במקביל, האנשים שהכתירו את עצמם בתור הסגנים שלי הם שקבעו את סדר היום, ואני הפכתי להיות סמל למאבק יותר מאשר זה המוביל אותו.

כשההתעלפויות החלו לשוב ידעתי שאני לא שלם עם התוצאה. שהמאבק כבר אינו לובש צביון של מאבק טבעי, והמלאכותיות שבו גדולה על האותנטיות. התנועה החלה לגרוף רווחי עתק שהוזרמו לבנקים בשוויץ, רק לעת צרה, כמו שניסו להרגיעני, והכוחניות והמאבק המניפולטיבי שלבשו דרכי התנהלותה של התנועה היו זרות לחוכמה שלה הטפתי בתחילת הדרך. הרגשתי שאני חייב לחשוב בשנית על הדרך. נסעתי שוב להודו והתבודדתי במנזר כמה שבועות. מצבי הבריאותי התדרדר וידעתי שימיי אינם רבים. מיהרתי לחפש אחר פתרון פלאי אך ללא הצלחה. עד שיום אחד הגיעה אלי ההארה. אני חייב להילחם במפלצת אותה יצרתי.

עוד באותו היום טסתי חזרה לארצות הברית והתאשפזתי מרצון בבית חולים פרטי. לא פרסמתי את מעשיי אבל השמועה נפוצה מהר. למרות שסירבתי להעניק ראיונות, לעצם המעשה שלי היתה השפעה עצומה, ומעמדה המתעצם של התנועה ספג מהלומה קשה. עד אז, הביקורת שהופנתה מבחוץ תורצה על ידי התנועה בשנאה וקנאה קמאיות, ובבורות של האדם המערבי העיוור, אך לתפנית שנעשתה אצלי לא היה להם הסבר מניח את הדעת לתת לציבור המעריצים הענק. הפכתי לסיכון מהלך על שניים עבורם.

אלא שהתפנית לא היתה קלה. בבית החולים נתקלתי במוות באופן פרונטאלי, מדי שנייה בשנייה, והשריון שעטיתי על עצמי מאז נודע לי על המחלה נסדק בעת ביקורי בהודו, כך שהייתי חשוף להשפעות של צללי המוות שריחפו נמוך מעל החולים במחלקה שלי. שוב לא ידעתי אם אני רוצה במוות טבעי או מעדיף מוות מהיר, אם אני מסוגל למות בגאון או שאתקפל כשבלול נוכח הסוף המתקרב. שוב לא ידעתי מה הוא טבעי ומה הוא מלאכותי. לבסוף לא יכולתי יותר וברחתי אל בין הברושים.

מכותרות העיתונים שליקטתי ביער למדתי כי נאמני התנועה ניסו להתנקש בחיי ופרצו לבית החולים במבצע כמעט צבאי, כמה שעות בלבד לאחר שנמלטתי ממנו. כמה אנשים נהרגו ועוד כמה עשרות נפצעו. השלטונות ראו בכך תחילתו של גל אלימות והחליטו להוציא את התנועה אל מחוץ לחוק ולהילחם בה עד חורמה. במסגרת זו הוכרז כל אחד מראשי התנועה כאישיות מסוכנת ביותר לציבור, מה שאמר שבפועל ניתן יהיה להורגם על סמך חשש בלבד לביצוע פעילות אלימה מצדם. גם השם שלי נכלל ברשימה למרות התפנית שעשיתי, אולי בשל היעלמותי מעל פני האדמה ואולי בגלל שעדיין נותרתי הסמל הגדול של התנועה. עכשיו כבר נרדפתי על ידי שני אויבים עיקשים, מה שהעלה בי גיחוך גדול, שכן אויב גדול משניהם, שידו תמיד על העליונה, כמעט השלים את אחיזתו הסרטנית בי.

יום אחד נודע לי שהאחוזה הושמדה על יושביה על ידי כוחות פדרליים מיוחדים. בעיתונים כתבו על התאבדות המונית אבל השמועות היו חד משמעיות, כל ההנהגה ועוד כמה מאות מאנשי הגרעין הקשה חוסלו בלילה אחד. חלקם הגדול ב-Waco, ויתרתם בעשרות מקומות שונים ברחבי העולם. כנראה שמכונת ההסוואה עבדה היטב, שכן לא מצאתי פרסומים שכללו עובדות אמת, אפילו לא בצורת תיאורית קונספירציה. עכשיו נותרתי רק אני. נותרה רק הקרנה נוספת אחת לבצע, כדי למגר את גידול הפרא.

הימים נקפו אבל ציפייתי לא נענתה. החיפושים אחרי לא נפסקו, אבל צומצמו במידה רבה. המוות גם הוא החל להתרשל בעבודתו, ותדירות ההתעלפויות פחתה בהדרגה. ואני, שכבר השלמתי עם גורלי, והתענגתי על החיים בחיק הטבע מתוך ידיעה שאלה רגעיי האחרונים עלי אדמות, התחלתי לגלות סימני עצבנות. האפשרות שההשלמה - עליה עמלתי מספר שנים בהודו מבלי דעת, ואשר חידשתי את שלטונה במשך כמה שבועות מרוכזים בבית החולים ופה ביער, הפעם מדעת - בוזבזה לשווא, יחד עם הצורך בבנייתה מחדש בעתיד, היו בלתי נסבלים. וגם זוהרם של אותם רגעים של קסם ביער עומעם. טבילה סדרתית בנהר לעולם לא תשתווה לטבילה שאולי היא טבילה אחרונה בנהר. ללא ספק, זה היה המקום לעשיית מעשה.

ארגנתי מסיבת עיתונאים בקרחת בלב היער. בעזרת הקשרים שעוד נותרו לי בעיתונות הצלחתי לזמן למקום נציגים של עשרות תחנות טלביזיה תוך שעות ספורות, עוד טרם הגעת הכוחות המיוחדים. ידעתי שמרגע שיחל השידור הישיר אני אהיה מוגן עד לסיומו. נאמתי עשרים דקות בפריים-טיים, על חשיבות השמירה על הטבע, טבע הטבע וטבע האדם, מחד, ועל ההשלמה לא רק איתו אלא גם עם הקידמה, מאידך. ומשם עברתי לדבר עליי. היה לי חשוב לטהר את שמי ואת כוונותיי, ולפרט את השתלשלות העניינים עד לרגעי ההווה. בסוף נטלתי את אקדחו של אבי ושמתי קץ לרדיפה. במקום שבו יש השלמה עם התוצאה, התוצאה לא תאחר לבוא, אחרת זה יהיה כמו סיפור ללא מוסר השכל.  

(לחלק א')

(לחלק ב')