בעבר הקצת רחוק מרבית המקצועות היו מקצועות של עמל כפיים, והמקצועות החופשיים או דומיהם תפסו חלק קטן יחסית משוק העבודה. לאחר מכן, עם התפתחות הטכנולוגיה וענפי השירותים החלה מגמה הפוכה. בארץ, עד להקמת המדינה, בעקבות העליות הגדולות והאידיאולוגיה והצורך בפיתוח שהן הביאו איתן, נוצרה סיטואציה בה היתה פריחה מחודשת לעבודות הכפיים. כך למשל, אבא של אימא שלי היה קבלן בניין ואימא שלה היתה תופרת, אבא של אבא שלי היה פועל בניין, פועל במחלקת הביוב של העירייה ומתאגרף, ואימא שלו השתתפה בצעירותה בסלילת כבישים. 

בדור של הוריי המגמה התהפכה גם כאן. כך למשל, אימא שלי כבר התעסקה (ומתעסקת) במקצוע חופשי שלא קשור בכלל לתחום הגופני, וגם אבא שלי לא התעסק אף פעם בעבודות "גופניות" (חוץ מפעילות רבת שנים ביחידה מובחרת בצבא, שאולי כן נחשבת לסוג של עבודת כפיים, אבל היא לבטח יותר דסטרוקטיבית מקונסטרוקטיבית). אבל גרוע מזה, עם הזמן עבודות הכפיים החלו להיחשב לנחותות, לא רק מבחינת השכר אלא גם מבחינת המעמד והסטיגמה החברתית שנלווית אליהן. פועל בניין או פלאח, מקור לגאווה וסמל לנורמאליות בעת הקמת המדינה, נחשבים היום למקצועות שבתחתית הסולם ומבוצעים על ידי בני דודים או על ידי קרובי משפחה רחוקים עוד יותר, מרומניה או מסין. שלא לדבר על פועלי זבל ומטאטאי רחובות.

היום, לפחות בסביבה בה אני חי, עבודות כפיים הן משהו שאתה שומע עליו, או נתקל בו כשאתה זקוק לעזרה בתחום, אבל לא חווה אותו מקרוב. אף אחד מחבריי לא עובד במקצוע שיכול להיכנס לקטגוריה הזאת (ואני מוציא ממנה בהחלטיות מקצועות כמו מנתח, שף וכדו', שאמנם בנויים על מיומנות ידיים, אבל נלווית אליהם הילה מסוג אחר לגמרי). המקצוע שבו אני עוסק באזרחות, למשל, קשור להרבה מלל וכתיבה, והידיים משמשות בו רק כדי להקליד, לעלעל במסמכים או לנופף בהן נמרצות כדי ליצור רושם.

אבל משום מה, ואולי דווקא בגלל זה, אני נוטה חיבה יתרה לעניינים שמוגדרים כעבודת כפיים, ואם לא כמקצוע אז לפחות כתחביב, כדוגמת הספסל ההוא שכבר הצגתי ממנו מספיק והפניתי אליו די והותר ואני לא מתכוון להתייחס אליו שוב (מי שרוצה שיציץ בתמונות, בפוסטים שבקטגוריה "הבית שלי", בצד שמאל של הבלוג). לפחות בשבילי, יש בהם משהו מרגיע ומספק כאחד. מרגיע, בגלל שהמאמץ השכלי שנדרש בהם הוא לא גדול במיוחד, והעיסוק בידיים מעניק לי סוג של תרפיה, מעין ריפוי בעיסוק. ומספק, בגלל שהתוצאה הסופית ניצבת מולי עם סיום העבודה, מוחשית ומלבבת. ואותה תוצאה, היא לעולם משהו מועיל ויצירתי. בניגוד למקצועות שנוגעים למתן שירותים, בהם העבודה היא בהרבה מקרים נגטיבית, או לפחות וירטואלית, כשיוצרים משהו בידיים יש הרגשה, עם סיום היצירה, שהנה עשינו משהו פרודוקטיבי והוספנו דבר מה חיובי נוסף לעולם.

עד כאן ההקדמה ועכשיו לעיקר (LOL). במשך שני סופי שבוע עזרתי לאבא של נורמה לבנות לגדול שלי בית עץ גדול, וגם לקטנה שלי בית קטן מתחתיו. והנה התוצאות מלפני שבוע וחצי בערך:

[בית העץ של הגדול ומתחתיו הבית של הקטנה (שניהם עדיין אנדר-קונסטרקשיין)]

[היה קצת מפחיד לבחון את הסיבולת של הבית על רטוב, אבל הוא עבר את המבחן בהצלחה, למזלי]