יותר מדי עשן בשביל להתחרט. הרבה יותר מדי. אפילו לנשום את הנשימה האחרונה קשה לי. מבעד לקרעים שבוקעים מהענן הלבן אני רואה כמה פרצופים שמופנים אלי ומנסים להיטיב מבט, וכמה ראשים ששמוטים לכיוון הרצפה. שלושה אנשים מסתובבים מסביבי במין המולה ריצתית חצי היסטרית. משהו לא עובד כמו שצריך, זה בטוח, לא יכול להיות שזה תמיד כל כך כאוטי. הקולות שמסביב רמים מדי, חצי צעקתיים. אני מריח משהו מסריח. חוץ מהבשר שלי עצמי, אני מתכוון.
כשהייתי קטן שיחקתי כמה פעמים עם חברים שלי במשחק אומץ. מי מזיז אחרון את היד מהלהבה. הייתי חוזר הביתה עם כוויה ענקית שהיתה מגלידה רק אחרי כמה שבועות, ועם יד שמרגישה כאילו בילתה זמן ממושך בתוך כבשן לוהט. ריח חרוך היה עולה ממנה, והייתי מרחרח אותה מקרוב מתוך סקרנות, מסניף לתוכי את הניחוח החמים. באופן סוטה משהו, מצאתי בו מין נחמה לכאבים שהיו מונעים ממני להירדם בלילה הראשון. אבל זה לא היה מונע ממני לשחק שוב ולנצח שוב במשחק האומץ. ההיפך. במבט לאחור אני חושב שקצת התמכרתי לניצחון המצחין הזה.
שנים אחרי זה, במלחמה, נתקלתי בו שוב. במלוא עוצמתו. כשהיינו נכנסים לשטח שהופצץ כמה דקות לפני כן, ריח הבשר השרוף היה הדבר המשמעותי ביותר בסביבה. אני זוכר שבועות שלמים שבהם הבגדים שלי הריחו כמו נייר פרגמנט שעטף קודם עוף בגריל. עם הזמן תחושת הקבס שעורר בי הריח הדביק הזה התחלפה בתחושת רעב. עכשיו הריח הזה ממלא את הנחיריים שלי שוב, ואני שואף עמוק במין פרץ של נוסטלגיה. באמת לא אכלתי כלום מהבוקר. לא נתנו לי. רק שהעשן הזה מפריע לי קצת לשאוף לריאות, כמו סיגריה, ומעולם לא הבנתי מה ההנאה בלעשן מקטרת, רק בחלל הפה.
רק שהפעם הריח הצלוי מגיע ממני. והעשן בוקע מהשערות שלי. וגיצים אופפים אותי פתאום. והחום נהייה בלתי נסבל. לא חום של הזעה, אני מתכוון, חום של התמוססות. כבר כמה שניות שאני יכול להישבע שאני הופך צמיג, ואחר כך נוזלי, והבתוכו שלי בוער, בלי אש, אבל בוער. ושמישהו יעיף ממני כבר את הקסדה הזאת. זה לא רק שאני קשור, גם אם לא הייתי ממוסמר למקום באזיקים לא הייתי יכול להזיז שום דבר. הפרכוסים האלה שהתחילו מהשנייה הראשונה, אין לי שליטה עליהם, ובגללם אני אפילו לא יכול לחשוק שיניים כמו שאני אוהב לעשות ברגעים קשים. אני חושב שבורח לי, אבל למי איכפת. קשה לי לחשוב ישר. המחשבות רצות לי בראש, כאילו מתחרות ביניהן מי תהיה האחרונה, אבל זה קרב אבוד מראש, כי אני לא מסוגל להשלים אף אחת מהן עם כל החום הזה. ואני רעב. ונשרף. והזרמים האלה בכל הגוף. מתחזקים ונחלשים כל הזמן. אמרו לי שזה לא יכאב. אם היתה לי טיפת שליטה על עצמי בטח הייתי צוחק עכשיו. או לפחות מחייך חיוך מריר.
רגע, למה מסלקים את כולם? מישהו דוחף את כל האנשים שמאחורי הענן החוצה, דרך דלת קטנה. והזרמים נפסקו. והאזיקים מוסרים. יותר נעים לשכב ככה על הרצפה הקרה. צדקתי מקודם, אני לא מסוגל לזוז. קר לי בחוץ אבל בפנים אני ממשיך להישרף על אש קטנה. הם מתעסקים עם הכבלים עכשיו, אני רואה מזווית העין. שיהיה להם בהצלחה. אני את שלי עשיתי. עכשיו מגיע הפרס. חושך גדול ואור גדול ביחד. אולי בכל זאת אני אצליח להגניב חיוך קטן של ניצחון לפני שיהיה מאוחר מדי? כנראה שלא. חבל. אבל מה זה חשוב כבר. שיקראו עלי בעיתון של מחר וזהו.
הכסא החשמלי הומצא - וכמה שזה נשמע מופרך, זה סיפור אמיתי, כמו גם יתר הדברים שכתובים למטה - כתוצאה מיריבות עסקית בין תומס אדיסון (כן, ההוא), ממציא טכנולוגיית ה-DC, לבין ממציאי טכנולוגיית ה-AC. אדיסון, שרצה להראות כמה מסוכנת טכנולוגיית ה-AC, ביצע בשנת 1887 הדגמה פומבית של הוצאה להורג של חיות על גבי משטח שחובר לזרם של 1,000 וולט בטכנולוגיית ה-AC, ובאותו יום יצאה לאוויר העולם המילה Electrocution (Electric Execution). באותה עת הוקמה בניו יורק וועדה למציאת אמצעי הוצאה להורג שיהיה מהיר יותר ופחות כואב מאשר התלייה. אדיסון קפץ על המציאה ושכר את שירותיו של ממציא, ובעזרתו בנה כסא חשמלי שהופעל בטכנולוגיית ה-AC, והרעיון אכן אומץ על ידי שלטונות מדינת ניו-יורק, ובשנת 1889 הושלם הכסא החשמלי הראשון. וכך, ממציאי טכנולוגיית ה-AC, שחששו מתדמית רעה, מימנו את הגנתם המשפטית של המועמדים להוצאה להורג, וטענו בשמם כי מדובר בתהליך אכזרי. ואילו אדיסון והממציא העידו בבית המשפט וטענו כי מדובר בהליך שאם הוא מבוצע נכון (זרם של עד כ-2,000 וולט למשך דקה עד שתיים) הוא מהיר ונטול כאבים, ובית המשפט קיבל את עמדתם.
אלא שהליך החשמול לא תמיד הצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהתיאוריה הציבה לו. החשמול הראשון נעשה ב-7.8.1890 בניו-יורק, והנידון למוות היה וויליאם קמלר שהורשע ברצח אשתו בעזרת גרזן. קמלר חובר לכסא החשמלי, ו-17 שניות לאחר שנראה היה כי הוא מת, התליין ניתק את הזרם. אלא שאז החל גופו של קמלר לנוע ולפרכס, והיה צורך בביצוע חשמול נוסף, אלא שנדרשו שתי דקות תמימות כדי לרתק מחדש את הגוף המתעוות אל הכסא החשמלי. בפעם השנייה רצו המוציאים להורג להיות בטוחים, ולכן חשמלו את קמלר ל-70 שניות נוספות, אלא שבגלל הזמן הארוך החל גופו של קמלר לעלות באש. צלייה, כידוע, ובניגוד (אולי) לחשמול, היא דרך כואבת במיוחד למות בה.
גם ניסיונות מאוחרים יותר לא תמיד הוכתרו בהצלחה. כך למשל, ב-27.7.1893 הועלה וויליאם טיילור על הכסא החשמלי, אך באמצע התהליך הכסא הפסיק לתפקד. התקלה תוקנה רק לאחר שעה, אך טיילור המסכן גסס במשך כל אותו זמן עד שמת לבסוף עוד לפני החשמול הנוסף. בשנות הארבעים של המאה העשרים, ווילי פרנסיס, בחור שחור וככל הנראה חף מפשע, הורשע ברצח במדינת לואיזיאנה על ידי חבר מושבעים לבן. מפעיל הכסא החשמלי שלו היה שיכור וחיבר את הכבלים החשמליים לא נכון, כך שהזרם החשמלי היה נמוך מהרגיל, ופרנסיס הצליח לשרוד סדרה של ניסיונות רציפים לחשמלו. בית המשפט העליון של ארה"ב פסק כי זה לא יהיה בלתי אנושי לנסות להוציאו להורג בשנית, והוא אכן חושמל בשנית והפעם מת. גם בשנות התשעים של המאה העשרים נרשמו שני מקרים בהם חיבור לא נכון של הכבלים הביא לכך שהנידונים למוות נשרפו בעודם בחיים, עוד טרם מתו מהחשמול, וגופם נשרף תוך שעולים ממנו עשן, גיצים ואף להבות.
אני לא מתכוון להביע כאן עמדה ביחס לצורך בהוצאות להורג בכלל, ובאמצעות כסא חשמלי בפרט. כל מי שהזיל דמעה, ולו חבויה, בסצנת הסיום של "לראות בחשיכה" יבין לבד. אבל איך שלא תהפכו את זה, זה עסק מכוער. עשה לי קצת רע הפוסט הזה.
מראי מקום:
http://www.urbanlegends.com/death/electric.chair/electric_chair_history.html
http://inventors.about.com/library/weekly/aa102497.htm
http://www.notes.co.il/ori/2960.asp
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
