החבית התרסקה בקול חבטה על הסלעים המשוננים, ושבריר של שנייה אחר כך נשמע קול פיצוץ עז שהחריד את כל האזור. נהג המשאית שמע את ההד הרועם עולה מעלה והעווה פרצוף בעצב, מבין שעליו לחזור ולראות מה אירע. היו עדים רבים מדי שראו את החבית מתגלגלת מהמשאית לכיוון התהום. בעייפות מהולה בחשש התניע שוב את המשאית והחל להתפתל מטה בחזרה.

בבת אחת הוא ניעור מעייפותו. מסביב נשמעו צעקות בלתי פוסקות בערבית, חלק מהן הוא זיהה כקללות. בראשו חלפו סיפורים על כאלה שנקלעו בטעות למחנה פליטים ולא יצאו משם בחיים. אבל בינתיים זה לא כזה נורא, רק המון שמגדף כל הזמן, רובו ילדים. וגם קצת מנענע את האוטו. יכול היה להיות יותר גרוע. אבל העיניים שלהם נראות מלאות שנאה. הם נראים לו משולהבים מדי מכדי להפסיק עכשיו. אפילו מטורפים קצת. מבטים כאלה הוא ראה קודם רק בתהלוכות קבורה בעזה. בכל זאת זה מפחיד פחד מוות.

מחפוד נעזר בנהג המונית כדי לשים בעדינות את החבילה הכבדה בתא המטען, ולאחר מכן העמיס הנהג חבילות רבות נוספות פנימה, עד שהחבילה לא נראתה יותר. מחפוד התיישב בספסל האחורי. הנהג, שקיבל כסף מראש משני הצעירים עבור הנסיעה, נד לעברו בראשו, ואמר לו להגיד לחיילים שהוא נוסע לבקר את בן דודו. לאחר מכן המונית התקדמה באיטיות לסוף טור המכוניות שהמתין למעבר במחסום. ההמתנה לקחה כמעט שעה. מחפוד היה עייף וכמעט שנרדם מספר פעמים על מושב העור הנוח, אבל הנהג החליף תחנות במכשיר הרדיו כל דקה בערך, והפריע למחפוד לשקוע בשינה ממשית. ניכר עליו שהוא עצבני, אבל מחפוד חשב לעצמו שעדיף שלא לשאול אותו שאלות מיותרות. ואז הגיע תורם.

[מובנה הרגיל של המילה "מִטעַן" הוא משא. אך במילון היא מוגדרת גם כ"כמות מסוימת של חומר או אנרגיה בעצם מסוים". ולהפתעתי, גם הצירוף "מטען רוחני" מופיע במילון. ובכן, מסתבר שהאינסטינקט הראשוני שלי היה נכון, כי כשפתחתי את הבלוג שלי רציתי שהוא יהיה ביטוי, או אפילו בית, לכמות מסוימת של אנרגיות יצירתיות (או אם תרצו רוחניות) שאני אאחסן בו מפעם לפעם.]

לאחר כמה עיקולים הבחין נהג המשאית מרחוק במספר מכוניות שנראו חונות בצד הכביש, אם כי לא באופן מסודר, ובעשן תמיר שהתאבך מתוך ערוץ נחל האכזב הסמוך. בטרם הספיק להיטיב מבט, הסתיר ההר את המתרחש, ובפעם הבאה שטור המכוניות שהתעצם בינתיים נגלה לפניו, היתה המשאית כבר סמוכה למתרחש, והוא ספר כמה עשרות אנשים מביטים מעבר למעקה שבור לתוך ערוץ הנחל.

ואז הגיעה האבן הראשונה. ואחריה עוד אחת. ובבת אחת ניתזו על המכונית אבנים מכל עבר. הוא ניסה להתכופף כמה שיותר, כדי לא להיפגע מזכוכיות מתנפצות. חלון מאחורה נשבר, ועכשיו הקללות נשמעו צמוד לאוזנו. האוטו טולטל וכמעט שהתהפך. עוד חלון נשבר. הוא לא העז להרים את ראשו. מזווית עינו ראה אנשים מנסים לפתוח את דלתות הרכב דרך החלונות השבורים. לפתע ניער את עצמו. צא מההלם. הוא דרך בכל הכח על דוושת הגז. הגלגלים השמיעו צווחה נוראית. חלק מההמון נרתע אחורה. הנה הוא מתחיל לזוז קצת, האוטו. יש תקווה, חשב לעצמו.

משהגיעה המונית אל החיילים כבר שרר חושך מלא. שני חיילי מילואים ביקשו ממחפוד ומנהג המונית לצאת מהרכב, ואחד מהם בדק בעיון את תעודותיהם ושאל אותם מספר שאלות כדי לוודא את הכתוב. משנשאל מחפוד לאן הוא מתכוון לנסוע, הוא ענה כמו שאמר לו נהג המונית לענות, למרות שפחד כי יישאל שאלות נוספות בנושא, עליהן לא היה לו מושג כיצד לענות. אבל למזלו החייל הסתפק בתשובה. במקביל החל החייל האחר לסרוק את המונית, תחילה מבחוץ ולאחר מכן מבפנים, ולבסוף ביקש מנהג המונית לפתוח את תא המטען. הנהג משך בידית שמתחת להגה ומכסה תא המטען עלה מעלה, חושף את תכולתו. החייל הורה למחפוד להתחיל להוציא את החבילות מתא המטען ולשים אותן על הקרקע.

[שחרור אנרגיה הוא תופעה טבעית ואולי אפילו קיומית. למיטב ידעתי השטחית, אין חפץ ביקום, שלא לדבר על יצור חי, שאינו משחרר אנרגיה. ולדעתי, כשמדובר ביצורים תבונתיים, חלק מהאנרגיה המשתחררת מגופם, או יותר נכון ממוחם, הוא בהכרח אנרגיה שנוגעת לרוח. הרי לא ניתן לשמר או לאגור אנרגיה לנצח, וזה גם לא נראה לי בריא במיוחד, וזה נכון בייחוד לגבי מחשבות או רגשות.]

נהג המשאית ירד מהמשאית בכבדות והתקדם לעבר מרכז ההמולה. הוא היה בתחילת שנות השישים לחייו, שמן מדי ולא בכושר, וככל שהתקדם נספגה חולצתו יותר ויותר בזיעה, וכתמים עגולים כבר החלו להיקוות עליה, ספק מהחום והמאמץ וספק מהמתח שהלך וגבר בתוכו. כשהתקרב אל שפת התהום שמע מצידו השמאלי קול נרגש "אהלן חיים. בחיים שלך לא ראית דבר כזה. נסעתי בשיירה ופתאום היה פיצוץ נוראי. שתי המכוניות שהיו ראשונות התנגשו, נראה לי שמבהלה, ונפלו שתיהן לתהום. עכשיו ירדו לשם כמה אנשים לראות מה קורה".

המכונית התקדמה כמה עשרות סנטימטרים, אבל אז נעצרה שוב. לאחר הבהלה הראשונית חזר ההמון וצבא על המכונית, כשהוא נתלה עליה, אחדים מטפסים על הגג, ועשרות חוסמים את דרכה. ואז נשברה גם השמשה הקדמית מסלע שהוטח בה. ידיים תפסו בו ומשכו אותו החוצה מהרכב דרך הזכוכית השבורה. הוא הרגיש כיצד חלקים מגופו נחתכים מהשברים, וחלקים אחרים מוכים בלי אבחנה על ידי אגרופים שהונפו אליו מכל עבר. תוך שניות מעטות הלמו בו הכאבים מכל כיוון אפשרי, כשהוא ניטח על הרצפה ורגליים החלו מטפסות עליו ומועכות אותו. המוות נראה לו כמו עניין של שניות בודדות. עוד רגע תגיע איזו סכין מעוקלת וגואלת, וזה יהיה סוף הסיפור. חבל על כל הבקבוקים של המים המינראליים, חשב לעצמו.

מחפוד הוריד את החבילות, אחת אחת, וכל חבילה נבדקה על ידי החייל. בחלקן חיטט החייל ברפרוף ובאחרות הוא עיין ביתר יסודיות, כאילו משהו בתוכנן נראה לו חשוד. רובן הכילו חפצי בית קטנים או מוצרי מזון. כשהגיעה תורה של החבילה האחרונה, הרגיש מחפוד כיצד ליבו הולם בחוזקה. הוא כבר נתקל בעבר במקרים בהם נתפסו חפצים אסורים במחסום וביניהם גם חלקי נשק. למחפוד לא היה שום מושג מה מכילה החבילה, ועד לרגע הזה הוא אפילו לא ניסה לחשוב מה יש בתוכה. מה זה עניינו בכלל. החייל דחף את ידו לתוך החבילה, הוציא ממנה כמה שקיות קטנות, והחל מרחרח אותן.

[שחרור האנרגיה יכול שיהיה אקראי, ויכול שיהיה מכוון ומדוד. כך ביחס לכמות האנרגיה המשתחררת בכל פעם, וכך גם ביחס לתוכנה או זהותה. ואני, את האנרגיות שלי, מעדיף לשחרר בצורה מבוקרת. עניין של חינוך, כנראה. אולי בגלל זה אני מזהה היום, ובדיעבד, שתמיד היתה חסרה לי אכסניה לשחרר אליה באופן מסודר את האנרגיה היצירתית שלי. וזה לא שלא היו לי אכסניות מזדמנות לשם כך, אבל אף אחת מהן לא היתה בגדר בית של ממש.]

חיים לא הסתכל על הדובר, נהג משאית שעבד גם הוא שנים רבות עבור מפעלי ים המלח, אלא ניסה להתקרב כמה שניתן לעבר קצה הצוק. האור הלך והתמעט ולמרות ניסיונותיו לראות מה מתרחש במורד התלול הוא לא הצליח. רק קולות של צעקות רמות מצד המחלצים וכמה זעקות חלושות מצד הניצולים הגיעו לאוזניו. ברקע נשמעו צופרים מתגברים של יותר מאמבולנס אחד. חיים הרגיש שהתמונות והצלילים מתערבלים בתוך ראשו. הוא ניסה להישען אבל לא היה על מה. ואז קרס.

קרוע לגזרים. כך תיאר את עצמו באזני עצמו. גופו ספג מהלומות רבות, חלקן לא מכוונות היטב וחלקן פגעו בדיוק רב במקומות רגישים. בשלב מסוים הפסיק גופו להגיב. הכאבים עדיין פילחו את גופו אבל התגובות האינסטינקטיביות שמלוות בדרך כלל ספיגת חבטות עזות לא פעלו יותר. וכך הוא הורם על ידיים, קרוע אבל עדיין בהכרה, ונישא על ידי עשרות אנשים במעין תהלוכת ניצחון לכיוון אחד הבתים הסמוכים. הוא חשב לעצמו שבטח ההמון סובר שהוא כבר מת, ושהם חוגגים את רציחתו, שכן המכות התחלפו ביריקות, אבל מדי כמה צעדים ניחתה עליו מכה נוספת, כל פעם על ידי מישהו אחר שרצה גם הוא להיות חלק מהטקס. ואז הוא הושלך מטה אל מפתן שערו של בית, וההמון נסוג אחורה והפנה את מבטו אל השער. 

החייל חייך אל מחפוד "אוכל, אה?". מחפוד חייך בחזרה. לפתע הופיע קצין צעיר בסדיר ואמר לחייל בעברית שהתור ארוך מדי ושעוד מעט אמורה להתחלף משמרת, ושישתדל להזדרז. הקצין הביט במחפוד ואז זיהה אותו כנער שמעביר סחורות במחסום. "העסקים משתלמים, אה?" צחק הקצין לעברו, "עברנו לנסוע במוניות, אה?", ואז אמר לחייל המילואים לגמור איתם ולעבור הלאה, "אני מכיר אותו, הוא בסדר". החייל הורה למחפוד בתנועת יד להעמיס את החבילות בחזרה לתא המטען. נהג המונית, שהביט כל אותו זמן במתרחש ממרחק, ניגש לעזור למחפוד ויחד הם העמיסו את החבילות ונכנסו למונית. "יאללה, לדרך" אמר נהג המונית, והמונית התחילה להתקדם דרומה על הכביש הצר, חולפת על פני הטור המקביל של המכוניות שהמתינו מצידו האחר של המחסום, ונעלמת בחשיכה.

[אני חושב, שמהרגע הראשון שעיניי נחו על העולם הבלוגי, זיהיתי בו פוטנציאל ביתי עבור מחשבותיי או רעיונותיי. מחשבה או רעיון, כל עוד הם נותרים בלב פנימה, הם בגדר אנרגיה עצורה, אך מרגע שיצאו לעולם הרחב, הם הופכים לאנרגיה שיצאה לחופשי מגבולות מוחי הצר. והעולם החופשי, במונחים התוך גופניים שלי, יכול להיות אפילו אוזנו הכרויה של שומע או קורא בודד, מלבדי. מהבחינה הזו (ולא רק ממנה, אבל אני לא רוצה להקדים את המאוחר, קודם נתקדם קצת בעלילה, ואז נחדור יותר לעומק), הישראבלוג מספק בית גידול נוח לאנרגיה היצירתית המבקשת להשתחרר שבתוכי.]