כשחיים התעורר מעלפונו עמדו לידו נהג המשאית האחר ופראמדיק של מגן דוד אדום, שבדק את הדופק שלו, הפטיר "אתה תהיה בסדר", ומייד מיהר להסתלק כדי לטפל בפצועים האחרים. "מה קרה לך חיים? ממתי נהיית כזה רגיש?" שאל החבר בתמיהה אמיתית, ומייד הוסיף "זו תאונה תאונה. בינתיים מדברים על חמישה הרוגים, ביניהם שני ילדים קטנים, ועוד כמה פצועים קשה". חיים שתק. "אתה בסדר?" שאל החבר, וחיים הנהן עם הראש לאות שכן, למרות שכמו שהדברים נראו עכשיו, הכל היה הכל חוץ מבסדר.

"שוּ איסמַק?", זו היתה הפעם השלישית או הרביעית שהשאלה נזרקה לחלל האוויר, וכל פעם אחריה נשלחה עוד בעיטה עסיסית לצלעותיו. נהג המכונית החל להבין שאולי השאלה כוונה אליו, אבל לא היה לו כוח להתרומם כדי להביט על השואל. "אברהם", הוא מלמל בלחש בלי להסתכל. "איברהים", ענה אחריו השואל בקול רועם, ואמר משהו בערבית מהירה מדי להבנה לאלה שעמדו לידו. בתגובה, שני רעולי פנים חמושים משכו את אברהם בזרועותיו לתוך הבית, וכך הוא נגרר כל הדרך על הרצפה, מותיר שובל קלוש של דם מאחוריו.

את מרבית מהלך הנסיעה במונית בילה מחפוד בשינה מקוטעת. פעמיים הוא התעורר למשמע קללה עסיסית שיצאה מפיו של נהג המונית, כאשר זה הבחין במחסום ארעי של צה"ל, אך הנהג היה ערני דיו, ובשני המקרים הוא הצליח לרדת מהכביש מבעוד מועד, מבלי שהחיילים יבחינו בכך, ולעקוף את המחסום דרך דרכי העפר הרבות שנוצרו במהלך האינתיפאדה למטרה זו ממש. נראה היה על הנהג שהוא מורגל בנסיעות שכאלה, ומחפוד העדיף שלא להעסיק את עצמו בפחדים מיותרים, ותחת זאת הוא שקע בחלום מתמשך על הדרכים השונות בהן יכול היה לבזבז את 200 השקלים המצפים לו, אם לא היה זקוק להם למחיית משפחתו. שוקולדים, פלייסטיישן, ואופני הרים כיכבו בחלומותיו.

[צירוף המילים "מטען עודף" נשמע בעל קונוטציה שלילית, אולי בגלל שמה שעודף נדמה בעינינו כמשהו מיותר, או לא חיוני, או אפילו משהו שיש צורך להיפטר ממנו. אבל לא כל מה שאנחנו מבקשים או צריכים להוציא מתוכנו החוצה הוא באמת שלילי (עובדה שבמטוסים משלמים הרבה כסף עבור מטען עודף...), ותהליך הריקון העצמי שלנו יכול להיות מועיל, גם אם במסגרתו אנחנו מוציאים מתוכנו חלקים חיוביים של העצמיות שלנו.]

אלף מחשבות התרוצצו במוחו בו זמנית. מה מידת אשמתו בתאונה? האם אפשר להאשים אותו במשהו? למה נתן לבחור הצעיר והנלהב להעמיס את החביות לבד ולא בדק אחריו כמו שאמור היה לעשות? מה לעשות עכשיו? האם המשטרה שבינתיים הגיעה תוכל לגלות מה קרה שם? האם מישהו כבר סיפר לשוטרים מה גרם לפיצוץ? להודות או לשתוק? די! כאב ראש חד פילח את ראשו, וחיים הרגיש שראשו עומד להתפוצץ. חייבים לעשות משהו. השאלה מה. ולמה דווקא הוא. ככה, כמה שנים בודדות לפני הפנסיה. למה?!

כשהושם על כסא יכול היה אברהם להבחין לראשונה בסובבים אותו, מבעד לעיניים נפוחות שצמצמו עד מאוד את שדה הראייה שלו. בחדר הקטן והמוזנח למראה, כאילו היה נטוש, הסתופפו מכל עבריו גברים חבושי מסיכות סקי שחורות או כאפיות אדומות-לבנות, חלקם חמושים בכלי נשק, אחדים מהם זיהה ככלי נשק ישראלים, והיפנו אליו מבטים שוטמים. אף אחד מהם לא זז, ונראה היה שכולם חיכו למוצא פיו של האיש היחיד שהיה ישוב בחדר מלבדו, ככל הנראה מפקד החוליה, או איזה גוף שלא יהיה שלכד אותו. על אף השקט המוחלט ששרר בחדר, באוזניו צלצלו עדיין שאגות ההמון המתלהם ממקודם, או שמא היו אלה הדי הצעקות שעדיין נשמעו מחוץ לבית. ההמון היה צמא לדם, לדמו שלו, זה למד עוד קודם לכן על בשרו. 

בפעם השלישית שמחפוד התעורר משנתו היה זה כאשר נהג המונית נענע אותו בחוזקה. המונית נעצרה באמצעו של כפר קטן, ונעמדה מול פיתחו של בית שנראה מט לנפול. מחפוד והנהג הוציאו את החבילה מתא המטען, ומחפוד התקדם לעבר שער הכניסה, בעוד שנהג המונית הכין את הרכב לקראת הדרך חזרה. מחפוד דפק בשער והמתין עד שהצעדים שנשמעו בתוך הבית יידיעו אל השער. הוא הגניב פיהוק תוך שכיסה על פיו בכף ידו, כיאה לחינוך הטוב שקיבל בבית דודיו, ומאותו רגע החלו העניינים להתגלגל במהירות.

[בין אם המטען העודף ממנו אנחנו נפטרים הוא חיובי או שלילי בעינינו, תמיד יימצא מישהו שיחפוץ בו. אנרגיה שמשתחררת מגוף אחד מתווספת לאחר, וההיפך. במובן הזה, מטען עודף הוא עניין סובייקטיבי לחלוטין, והרי זו עובדה ידועה שבכל ארץ עולם שלישי מצויה מסתובבים מיליוני ילדים המורעבים למטענים עודפים מהמערב העשיר.]

בסוף הוא לא יכול היה יותר. חיים לקח את הנהג השני ביד והוביל אותו הרחק מההתקהלות. כשהגיעו לפינה חשוכה סיפר לו את כל סיפור המעשה. הנהג האחר נראה לו מבוהל יותר ממנו עצמו. הוא חזר ומלמל "זה לא טוב. זה לא טוב." והתחיל להסתובב סביב חיים במעגלים. חיים עצם את עיניו וחיכה. וחיכה. ובסוף שמע את גזר הדין: "הם בטח ידעו שזה אתה. לא קשה לגלות את העקבות של החבית, וגם היו עדים, אל תשכח. ואם יעלו עליך זה אומר כלא, בטוח. ולא שנה או שנתיים. אני אומר לך, החתן שלי עורך דין ושמעתי ממנו מספיק סיפורים. אתה תשב, חיים, ושתצא משם תהיה בן אדם זקן." ואז חזר וסיכם "זה לא טוב".

מחדר סמוך צצה ילדה קטנה והגישה לו כוס מים. על אף שפיו שרף מרוב צימאון, אברהם לא היה מסוגל להרים את ידו כדי ללגום ממנה. גופו היה באותו רגע לא יותר מעיסת בשר חסרת יכולת להגיב או לזוז. האיש היישוב סימן לילדה, וזו שלחה אצבע והרטיבה מספר פעמים את שפתותיו של אברהם. "זה בשביל שלא תחשוב שאנחנו חיות", אמר לו המפקד בעברית עם מבטא ערבי כבד. אברהם יכול היה להרשות לעצמו לחייך חיוך מריר, במילא שריר פניו לא יכלו להביע את רגשותיו או תחושותיו, אז אף אחד לא יוכל להיעלב. דקה חלפה ואף מילה לא נאמרה. אברהם אזר כוחות עליונים והצליח לסנן בפה סדוק "מה אתם רוצים ממני?"

בזמן שמחפוד כיסה על פיו הוא שמע מאחוריו את מנוע המונית רועם בפתאומיות, ובזווית עינו קלט את המונית מזנקת קדימה. מחפוד הסתובב לאחור וראה קבוצה של רעולי פנים מזנקת לכיוונו ולכיוון המונית, כאשר חלק מהם נושאים תתי מקלע קטנים. לפתע הרגיש חניקה עזה, היה זה האיש שיצא מן השער שלפת אותו והכניע אותו לקרקע, תוך שהוא שולף מידו את החבילה. בשניות הבאות התרחשו כמה מהלכים במקביל. מספר יריות נורו לעבר המונית, ומשזו לא עצרה, רוססה המונית על ידי שניים מרעולי הפנים, עד שסטתה ממסלולה ונתקעה בגדר של אחד הבתים הסמוכים. מספר מכוניות צצו מסמטה קטנה ורעולי הפנים מיהרו להיכנס אליהן בשקט ובזריזות. ומכונית נוספת נעצרה בצמוד למחפוד, ומחפוד והחבילה הושלכו לתוכה, יחד עם האיש שיצא מהשער ואדם נוסף. גם הם נעלמו בסמטאות הכפר החשוכות אחרי המכוניות האחרות, לא לפני שחלפו על פני המונית, שפרצופו של נהגה ניבט מתוכה זגוגי ותמֶה.

[ולגבי המטענים העודפים שלי, שחלקם מסתופפים תחת הסיפור הזה, לחלק מהם יש מטען עודף משל עצמם, וזה יהיה ניחוש די סביר לחשוב שהם ייפרקו אותו באחד הפרקים הבאים.]