"אז מה אתה מציע?" חיים הרגיש מבולבל וחסר מוצא והיה מוכן להתייעץ גם בחבר שלא העריך את עצתו יותר מדי. "אני לא יודע מה אתה תעשה, אבל אני במקומך הייתי בורח, וכמה שיותר מהר". "אבל לאן בדיוק?". "יש לך עליך דרכון, נכון? בגלל המעברים של הסחורות לירדן? אני הייתי לוקח עכשיו את המשאית ועובר לירדן במסוף של הערבה, ומשם לוקח איכשהו מטוס לאיזו מדינה רחוקה ומחכה שם לראות מה יהיה. אבל עכשיו. מייד".

"מה אנחנו רוצים ממך?!", השאלה ככל הנראה הצחיקה את המפקד עד מאוד, שכן זה פרץ בצחוק מתמשך שהדביק באופן אוטומטי את פיקודיו. לפתע התמלא כל החדר בצחוק קיבוצי, ואף אברהם נתקף בשיעול ונאלץ לירוק כמה טיפות דם מפיו. "מה אתה רוצה מאיתנו?" צעק המפקד, משתיק באבחת מילותיו את החדר כולו. אברהם הבין שהשאלה רטורית, ושתשובה רק תזיק לו יותר מאשר תעזור, אבל המבטים שהופנו אליו לא הותירו בפניו כל ברירה. "כלום", ענה אברהם, "רק לחזור הביתה". "בארון, אולי", ענה לו המפקד כמעט מוכנית, "וגם זה, רק אם יהיה לך מזל גדול". שוב השתרר צחוק גדול בחדר למשמע הספק בדיחה ספק אמיתה הזו.

לאחר שהמכונית יצאה את הכפר הושם על ראשו של מחפוד כיסוי בד, ואת שארית הדרך, אשר נדמתה בעיניו כארוכה במיוחד, הוא בילה במחנק חשוך, מתנשם בכבדות מתוך פחד ואוויר דחוס, מנסה להבין את זהותם של חוטפיו, אשר החליפו ביניהם לחישות בודדות בלבד במשך כל הנסיעה, בשפה זרה שמחפוד לא ידע להבחין אם היא עברית או שפה לועזית שאינו מכיר. לבסוף התייאש מלנחש ניחושים פרועים ושקע בתוך עצמו. דקות אחר כך עצרה המכונית וכיסוי ראשו הוסר, ואחד מהאנשים שהיו עמו במכונית הוביל אותו לתוך בניין גדול בו הילכו אנשים רבים, ישראליים למראה, בלבוש אזרחי, כאשר חלקם הגדול מביט בו במבטים מתעניינים וחוקרים, כאילו היה חיה בגן חיות או תמונה במוזיאון. 

[חיים נולד בצפון מזרח רוסיה בעת מלחמת העולם השנייה. יחד עם הוריו ואֵחַיו הוא הוגלה לסיביר הקפואה, וכך ניצלה המשפחה המצומצמת ממוות בידי הנאצים, בניגוד ליתר ענפי המשפחה המורחבת, שנספו כולם בשואה. ובניגוד לילדים אחרים שהוגלו לסיביר, ביניהם אחיו ואחותו התאומים, אשר היו גדולים ממנו בשבע שנים, חיים הצליח לשרוד גם את מזג האוויר הנורא ואת התנאים הקשים, כנגד כל הסיכויים. מסיבה זו, כך הסביר לעצמו עוד בהיותו ילד קטן בארץ ישראל המתהווה לכדי מדינה, ואולי גם בגלל העובדה שבעקבות ההיריון בו נולד והתנאים הסניטאריים הלקויים איבדה אימו חלק משיניה הקדמיות ויחד איתן את חיוכה שהיה מפורסם ברחבי המחוז בו נולד, נטרה לו אימו טינה מהרגע בו הוא זוכר את עצמו ועד לרגעי גסיסתה במחלקת לב ריאה בבית חולים סורוקה. אפילו לנשק אותה לשלום לפני הליכתה ללא שוב היא לא נתנה לו, מזמינה את בעלה ואת נכדיה בזה אחר זה ומרחיקה אותו ממנה בכוחות אחרונים שיוחדו למטרה זו במיוחד.]

חיים היה המום. הוא אפילו לא חשב קודם לכן על אפשרות של הימלטות. אבל הוא הרי לא היה אשם בכלום. וגם אם היה אשם בכך שלא פיקח כמו שצריך על ההעמסה, הוא בסך הכל רצה לנוח אחרי ששעה קודם לכן חזר מנסיעה קשה אחרת. כמה כבר אפשר להעמיס על בן אדם בגילו. מפקח העבודה הארור הזה. אלף פעם הוא ביקש ממנו לרווח לו יותר את הקווים. אז למה שישב בכלא? ואולי החבר טועה וגם אם יהיה משפט העונש יהיה משהו סמלי? אבל מצד שני עוד כמה שעות כבר יהיה מאוחר מדי כדי להחליט. עכשיו הוא אמר. מייד.

לאחר שנדמו הצחוקים, החלו החקירות. אברהם נשאל סדרת שאלות אישיות יותר ופחות, שעניינו את שוביו. איפה שרתת בצבא? באיזו יחידה? באיזה תפקיד? יש לך נשק? איפה את עושה מילואים? איפה אתה גר? כמה אנשים במשפחה שלך? יש לך חברים או קרובי משפחה במודיעין? בשב"כ? במשטרה? קצינים? אברהם ענה על כל השאלות היות ולא היה לו מה להסתיר. בתור מי ששרת בשק"מ ולא היה לו אף חבר או קרוב ששרת בכוחות הביטחון, הוא לא הרגיש צורך להסתיר מאום. למה להסתבך סתם עם שטויות.

בחדר אחר, במקום אחר, בעולם אחר, נחקר מחפוד על ידי השב"כ. החוקר סיפר לו כי החבילה שהוביל היתה מטען חומר נפץ קטלני במיוחד שהיה מיועד לעריכת פיגוע בירושלים בעוד יומיים. מחפוד לא הגיב. החוקר המשיך וסיפר לו שמידע מודיעיני על המטען הגיע למודיעין הישראלי בשעות הערב, ושחוליית מסתערבים מיוחדת היא זו שחטפה אותו בסמוך לביתו של ראש התנזים בנפת חברון, אשר הוא, כמה משומריו ונהג המונית שהוביל את מחפוד נהרגו כולם, וכעת הוא מצפה ממחפוד לספר לו את כל הידוע לו על המטען, האנשים שהעבירו לו אותו, ואלו שהיו אמורים לקבלו. מחפוד קיבל כוס מים, עט ונייר, והתבקש לכתוב את הדברים. אלא שמחפוד לא ידע לכתוב.

[רגע אחד היה צץ שוב ושוב בזיכרונו של נהג המשאית, בנסיעותיו הארוכות בכביש הערבה. היה זה כשהגיע מבית הספר הביתה ובידיו חיבור שכתב בעת שנבחן על יכולתו לכתוב ללא טעויות כתיב. בעת שחבריו לכיתה הסתפקו במשפטים חסרי משמעות, בהם הם שיבצו את עשרים המילים שהיה עליהם לכתוב ללא שגיאות, חיבר חיים סיפור קצר מרשים בסגנונו גם עבור ילד הגדול ממנו בכמה שנים, והמחנך שהתרגש נוכח היצירה, טרח וכתב להוריו של חיים על גבי המבחן סופרלטיבים משתפכים, אותם הקריא לחיים טרם שהורה לו למסור את המבחן כמות שהוא להוריו. אמו של חיים הביטה בהערותיו של המחנך, ומבלי לקרוא כלל את החיבור זרקה אותו לפח המתכת שמתחת לכיור, הישירה מבט נוקב לעבר חיים, והבהירה לו בטון סמכותי כי היא אוסרת עליו להשחית את זמנו על דברי הבל, ואחרי היסוס קל הוסיפה "אחיך הגדול היה מוכשר יותר ממך בכתיבה, ותראה מה יצא ממנו". מאז אותו מעמד, ולמעט כמה מקרים בהם היה חייב לחבר חיבורים במסגרת מבחנים בספרות, לא כתב חיים דברי סיפורת או שירה.]

"זה אפשרי, אתה אומר?". "מה אפשרי?". "בריחה כזאת. מכאן לירדן ומירדן למקום אחר. לא יתפסו אותי באמצע? הירדנים יתנו לי לטוס משם חופשי?". "למה לא. שמעתי כבר על אנשים שעשו את זה. כבר אמרתי לך, אני במקומך הייתי יוצא לדרך עכשיו. יש לי פה אלפייה, אני אלווה לך. יאללה, תתניע את המשאית ותתחפף מפה". חיים לא אמר כלום. הוא לקח את חבילת השטרות שהושיט לו הנהג השני, הסתכל לעבר האורות המנצנצים בכחול ואדום באמצע הנוף החשוך, נאנח אנחה ארוכה, ואז צעד לעבר המשאית, והחל לרדת באיטיות לכיוון ים המלח.

השאלות נמשכו ונמשכו כאילו עד אין סוף, עד שאברהם הרגיש שכוחו הולך ואוזל, ולבסוף השתתק. בתחילה היו שוביו מעוררים אותו עם מכה חדה מאחור באמצעות חפץ קהה, אולי קת של רובה, אך בהמשך הפסיק להגיב גם לכך. משהבינו שוביו שלא ניתן לסחוט ממנו מידע מעניין כלשהו, הפסיקו את החקירה והניחו לו להירדם תחת שמירה, ויצאו את החדר כדי לבצע התייעצות מה לעשות עם אותו חתול בשק שהונח על מפתן דלתם במפתיע. זו היתה הפעם הראשונה בה התמודדו עם סיטואציה מסוג שכזה, והיו להם שאלות רבות להפנות להנהגת הארגון אליו הם הסתנפו באופן רשמי, על מנת שלא יבצעו פעולה פזיזה שבעקבותיה הם יהיו עלולים לשלם מחיר כבד, פוליטי ואולי גם גופני.

בעולם האחר נסתיימה חקירה מקבילה בתוצאות דומות. מחפוד סיפר אמנם לחוקריו את כל הידוע לו, אך התיאור שנתן לגבי שני הבחורים שמסרו לו את המטען תאם את קלסתרונם של לפחות 20 אחוזים מהגברים הצעירים תושבי הגדה. בהתייעצות מהירה ושגרתית הוחלט שאין במחפוד יותר שימוש, וכל שנותר הוא להעמיד אותו לדין על אף גילו הצעיר, והוזמן רכב לקחתו לבית המעצר הסמוך. אלא שדקות מעטות לפני הגעת רכב העצורים למתקן בו נערכה החקירה, הגיע ד' בדהרה אל המתקן, ובידיו ידיעה חמה המחייבת מבצע מיידי. בהתייעצות נוספת שנערכה בין ד' לבין חוקריו של מחפוד, הוחלט כי למחפוד יש בנסיבות העניין פוטנציאל ייחודי, וכי יש לעשות כל מאמץ כדי לממשו לאלתר.

[בנסיעות הארוכות שביצע במשך עשרות שנים חיבר חיים עשרות, אם לא מאות, סיפורים ושירים. הוא היה מעלה אותם בדמיונו, משחק איתם בזמן הווה ועבר, ומעלה אותם שוב בהזדמנויות אחרות, כשהוא טורח לשפר חלקים כאלה ואחרים שנראו לו טעוני שיפור. לפעמים היה מעמת בין דמויות מסיפור אחד לדמויותיו של סיפור אחר, ולפעמים היה מעמת בין הסיפורים לבין עצמם, או בינם לבין אימו המתה או אחיו הקבורים ברמה הסיבירית. כולם נשארו חרותים בזיכרונו. הגיבורים והסיפורים כאחד. היו פעמים בהן כמעט והתפתה להעלותם עלי כתב, בייחוד בשנים שלאחר מות אימו, אך תדמית הנהג הקשוח והגס שעליה עמל שנים כה רבות, שהיתה חלק בלתי נפרד ממנו לא רק בעיני חבריו לעבודה אלא גם בעיני אשתו וילדיו, מנעה זאת ממנו.]