את הדרך מעקבה לרבת עמון עשה חיים באוטובוס מקומי. זו היתה לו הפעם הראשונה בה הרגיש תייר בירדן. בפעמים הקודמות עשה את עבודתו ולא הקדיש תשומת לב רבה מדי למתרחש מחוץ לכביש או לנמל. לאחר שידידו עזר לו להחביא את המשאית בפאתי ההאנגר הענק שבבעלותו, והבטיח לו כי ישמור עליה לזמן בלתי מוגבל, סייע לו אותו ידיד לתפוס את האוטובוס הנכון לרבת עמון, שכן חיים לא ידע לקרוא ערבית ואוצר המילים שלו בערבית היה מוגבל ביותר. ידידו אף נתן לו כתובת של מלון לא יקר במרכז רבת עמון בשם Freedom Hotel, שבעליו היה חבר ילדות שלו, לפני שהשניים נפרדו בנשיקות לחיים הדדיות. חיים קיווה להירדם במהלך הנסיעה הממושכת, אך המראות שחלפו מחוץ לחלון האוטובוס, כמו גם הרגלי הנסיעה רבי השנים שלו, הביאו אותו לספר לעצמו סיפור מסע בארץ נוכריה. ובאורח פלא, הסיפור עם הסוף הטוב נגמר ממש לפני שהאוטובוס הגיע לתחנה המרכזית של רבת עמון.

אברהם דידה אחרי נביל עד למכונית שעמדה בפתח הבית, כאשר האור החל מזדחל לאיטו לתוך הלילה נטול הכוכבים. במבט ראשון נראה לו משהו במכונית מוכר, אך לקחו לו כמה שניות נוספות כדי להבין שלמכונית הוצמדו לוחיות הרישוי של המאזדה הקיבוצית שלו. המאזדה עצמה נעלמה מהעין, ועמה נעלם מהרחוב גם כל סימן ללינץ' שנעשה בה ובו כמה שעות קודם לכן. מעשה טיפשי מאוד, חשב לעצמו בעת שנביל עזר לו להיכנס לתא המטען של הרכב, הרי מישהו בוודאי החל לחפש אחריו. לרגע אחד אפילו חשב להעיר באוזני נביל שזהו מעשה שטותי, אבל אז נזכר שהאינטרסים שלהם מנוגדים. בתא המטען החשוך, על גבי שטיח שנפרס במיוחד בשבילו, נרדם אברהם עד מהרה למרות, ואולי בגלל, טלטולי הדרך המשובשת.

חוקרי השב"כ מסרו למחפוד את תמונת המצב. ארגון הטרור שהיה עליו לחדור לשורותיו נהג למדר את אנשיו, מטעמי בטחון שדה, על ידי כך שהללו חולקו לתאי פעולה קטנים ללא כל קשר ישיר ביניהם, מלבד מספר מצומצם של מפעילים אשר רק אחד מהם היה מוכר לכל תא מהתאים. במבצע הספציפי הזה היו אמורים לקחת חלק שני תאים שמעולם לא פעלו יחד, ואשר אף לא חלקו מפעיל משותף, וזאת בשל גודלו החריג וחשיבותו של מבצע הברחת חומרי הנפץ, אשר היה בהיקף חסר תקדים. אחד משני התאים, שהיה אחראי על הפעילות השוטפת של המבצע בירדן, פעל מתוך מחבוא בבית חולים ברבת עמון בשם הסהר הפורה. התא השני היה תא ניסיוני שהורכב כולו מנערים צעירים, שהתמחו בהברחת סחורות דרך הגבול, ותפקידו היה לדאוג להחדרת חומרי הנפץ לישראל. התפקיד שיועד למחפוד היה הגעה במועד מדויק וידוע מראש למחבוא של התא הראשון, כשעל גופו משדר על פיו ניתן לאתר את מיקומו, תוך שהוא מתחזה לחבר בתא השני הבא על מנת ללוות משם את המשאית עמוסת חומרי הנפץ עד לנקודה מוסכמת בסמוך לגבול. "ומה אם באותו רגע יגיע הנער האמיתי מהתא השני?" שאל מחפוד, "אל תדאג, הוא לא יופיע, את זה תשאיר לנו" ענה לו החוקר בחיוך.

[שבוע ימים לפני יום הולדתו הרביעי של מחפוד, נורה למוות האיש העשיר ביותר בכפר בו התגוררה משפחתו, אשר הדבר היחיד אשר עלה על עושרו היה השם הרע שיצא לו ברחבי הכפר והנפה כולה. הוא מת ערירי ושנוא, ורק טבעי היה הדבר שבעוד ארונו נישא ברחובות הכפר בדרך אל בית הקברות, החלו המונים לפשוט על ביתו ולבזוז אותו. גם משפחתו של מחפוד ניסתה להשתתף בחגיגת הביזה, אך עד שאביו ודודו נזכרו לחדור אל הבית, נותר בו רק פסנתר הכנף הלבן שקישט את הסלון המפואר. צמד האחים, שלא רצה לשוב בידיים ריקות, קרא לעזרה לכמה חברים, ויחד הם העבירו את הפסנתר לחצר ביתו של מחפוד. על הכנסתו הביתה לא ניתן היה לחשוב, גם בשל כך שהדלת היתה צרה מדי, וגם בשל מחסור במקום פנוי בבית הקטן. לבסוף, לאחר הצבעה שהוכרעה על חודו של קול (קולו של אביו של מחפוד, אשר שינה ברגע האחרון את הצבעתו בעקבות מבט זועם מצד אימו של מחפוד), הוחלט שלא להשתמש בו לצורך הסקה, אלא להעניק אותו למחפוד הקטן כמתנת יום הולדת, ובכך לחסוך קניית מתנה ולהעניק לצאצא הצעיר קצת תרבות.]

כאשר יצא מהתחנה המרכזית, מיהר חיים לחפש סוכנות נסיעות. הוא לא היה מומחה גדול בעניינים שכאלה, אבל הגיונו הפנימי וסרטי הפעולה שראה במשך חייו אמרו לו להזדרז. לאחר שהסתובב בעיר כשעה ללא כיוון מוגדר, עם מפת רחובות בשפה שאינו דובר, מצא לבסוף אדם שידע אנגלית מספיק טוב כדי להבין את האנגלית הבסיסית שבפיו, וזה כיוון אותו לסוכנות הנסיעות הקרובה, שהיתה היישר מעבר לפינה. זו היתה סוכנות הנסיעות הגדולה ברבת עמון, כך הבטיח לו אותו אדם, אך משהתקרב אליה היא נראתה לו יותר כסוכנות זעירה, מאלו שפזורות לאורך רחוב בן יהודה בת-אביב בעשרותיהן. למזלו, הבחורה שישבה מול הכניסה דברה אנגלית. שעתיים ומחצה בילה חיים במחיצתה, אבל שניהם לא הצליחו למצוא טיסה ישירה למרכז או דרום אמריקה, שאינה עוצרת בתחנת ביניים. לבסוף, בלית ברירה, ובשל היות הטיסות הספורות שהגיעו מירדן לדרום ומרכז אמריקה, עם או בלי תחנות ביניים, מלאות לחלוטין, הזמין חיים מקום על טיסה לצ'ילה, עם קונקשיין בפורטוגל, אלא שזו היתה מיועדת לצאת רק בעוד ארבעה ימים. עם קצת מזל אני אצליח גם בזה, החזיק חיים לעצמו אצבעות עייפות.

נביל שלט היטב בדרכי העפר שהובילו לגבול הירדני. את הדרך הזו נאלץ לעשות כבר מספר פעמים, לאחר שניסיונות פיגוע שהיה אחראי להם הסתיימו בהצלחה. נביל לא נחשב לבכיר בתנועה אליה הסתנפה החוליה עליה פיקד, אך הוא זכה להערכה רבה מהשבאב באזור יריחו, ובשל מעמד זה הוא היה יעד לחיסול בידי הכוחות הישראליים. על כן, באופן רגיל הוא נהג להחליף מקומות לינה ומחסה מדי כמה ימים, וכבר שנתיים שלא יצא לו לבקר בכפר בו התגורר ואשר סביבו השתרעו אדמות משפחתו, אלא רק להביט בהם מגבעה סמוכה כמו מוסא בזמנו על הארץ המובטחת, אבל במקרים בהם חשש שהוא מהווה מטרה מועדפת מבחינת הישראלים, העדיף לברוח לירדן לתקופת מה, עד יעבור זעם. נביל החנה את האוטו בשדה בור, בפאתי כפר שקט, בשעת בוקר מאוחרת. שובלם בצבע הירוק-זית של השיחים המצטופפים סביב נהר הירדן נראה במרחק של כמה קילומטרים ממזרח. מאחורי שיח הגיחו שני צעירים. אחד מהם נכנס למכונית במקום נביל והיה אמור להוביל אותה לכפר שכן, ואילו השני, גברתן צעיר, עזר לנביל להוציא את אברהם המתעורר מתא המטען, ותפקידו היה לוודא שאברהם יצליח לחצות את הקילומטרים הנותרים עד לגבול ואת נהר הירדן על מימיו הדלילים ושיחיו הקוצניים.

מה שלא נמסר למחפוד היה העובדה שהוא שימש כתכנית חלופית בלבד. הכוונה המקורית היתה להשתלט על תכולת המשאית עוד בטרם זו תגיע לרבת עמון, ואם מסיבה כלשהי ההשתלטות המוקדמת לא תצליח, הועמדה בהיכון יחידה מיוחדת על גבול הירדן, שהיתה אמורה לחדור לשטח ירדן וליירט את המשאית בדרכה לגבול. אף אחד במערכת הביטחון הרי לא התכוון להסתמך על כישוריו ונאמנותו של נער פלשתינאי בוגדני. אבל כלקח מפרשת חאלד משעל, ומהיכרות עם הירדנים ורגישותם לפעולות חיסול בתוככי מדינתם, וגם בשל ההזדמנות החד פעמית שנקלעה לידיהם בדמות נער צעיר ומבוהל שמתמחה במעברי מחסומים ואין מי שיקים קול צעקה בשלו, הוחלט על פרישת רשת בטחון נוספת לפעולת סיכול ההברחה. אך מחפוד, שלא היה מודע לכל אלה, לקח את תפקידו במלוא הרצינות, ושינן שוב ושוב את הפרטים שציוו עליו לזכור בעל פה בקשר עם המבצע, כמו גם את הפרטים האישיים שהופיעו על גבי הדרכון המזויף שניתן לו. אחרי הכל, מחפוד התרגש נוכח הנסיעה הראשונה שלו לחוץ לארץ, כמו שכל ילד אחר בגילו היה.

[משפחתו של מחפוד לא היתה אמידה. למעשה היא היתה ענייה אף יותר מרוב המשפחות האחרות שבכפר, אשר אף הן לא היו בעלות אמצעים. אף על פי כן, במצוות אמו של מחפוד היה אביו של מחפוד נוסע פעם בשבוע לטול כרם הישר מעבודתו במטע, ומסיע בטנדר המקרטע שלו אל הכפר מורה צעירה לפסנתר, שהסכימה ללמד את הילד שלא ידע קרוא וכתוב כיצד לנגן סונאטות של באך, בתמורה לשמלות שאמו של מחפוד תפרה לה מדי חודש ולהסעות הלוך וחזור מהכפר. וכך, כמי שגורלו נקשר בגורל הפסנתר-הפיל-הלבן, היה מתיישב מחפוד מדי שבוע באמצע החצר על שני ארגזי פירות שחוברו להם יחדיו, וחוזר אחרי תנועות מורתו אל מול מבטיהם המצחקקים, ובחלקם אף המלגלגים, של כל ילדי וגם זקני הכפר, שהיו מתקבצים לראות את הפלא המנגן. כך בימי קיץ תחת שמש יוקדת, וכך גם בימי גשם תחת יריעה מיוחדת שנפרשה על פני מחצית מהחצר כדי להגן על המפלצת הלבנה בעלת הכנף האחת.]

בבית המלון השתרע חיים על המיטה הנוחה. השעות המתוחות הרבות שעברו עליו ללא שינה כילו את כל כוחותיו, ומרגע שלא נותר לו מאום לעשותו מלבד להמתין לחלוף הזמן, נדמה היה לו כי כל מרצו אזל באחת. כל שרצה עכשיו היה לישון שינה ללא הפרעה עד לרגע בו יוכל לעלות על המטוס. אך תחת זאת הוא התיישב על המיטה ושקע במחשבות מטרידות ודאוגות, תוך שהוא בוהה ברחוב הסואן שהמשיך בחייו היומיומיים, שלוש קומות מתחת לחדר בו שהה. באור המרצד של שעות בין הערביים, שחדר דרך החלון האטום של בית המלון, נדמה היה לו כאילו הוא צופה במנותק בסצינה מתוך סרט ערבי, מאלו שהיו מוקרנים כל אחר הצהריים של יום שישי בערוץ הראשון, בתקופה שלא היה ערוץ אחר מלבדו. לבסוף נרדם בישיבה, תוך שהוא ממלמל לעצמו ברגעי צלילות אחרונים, "כשהסיפור הזה ייגמר סוף סוף, זה יהיה הסיפור הראשון שאותו אני אתיישב לכתוב".

אברהם הופתע פעמיים. בפעם הראשונה כשהבין שהוא עומד לחצות את הגבול לירדן, ובפעם השנייה מהקלות היחסית בה הם חצו את הגבול. הקושי האמיתי היה לצלוח את הנהר ואת השיחים עם כמה שפחות שריטות וכמה שפחות להירטב, ולא ההתחמקות מאיזו עין בולשת או גדר דוקרנית. תוך פחות מרבע שעה הם זחלו מתחת לשתי גדרות משני צדי הגבול, דרך תעלות שהיו חפורות במקום מבעוד מועד, ונפרדו לשלום מהגברתן. אברהם, שלא ידע אם לקוות שייתפסו ובכך יקיץ הקץ על חטיפתו או לקוות שלא יתגלו ובכך יינצל מירי של כוחותינו, תהה על המעבר החלק, עד שקולות ירי מהצד הישראלי אילצו אותו ואת נביל להמשיך את הדרך בזחילה עד לטנדר שחיכה להם בקצה דרך עפר בצד הירדני. "אלה הקשתיות שלכם, תמיד מגלות אותנו באיחור" צעק לעברו נביל בעת שזינקו על הטנדר בשעה שזה החל לנוע מחשש שכוחות ירדנים ידביקו אותו, דבר שלא ארע. לאט לאט השיב אברהם את נשימתו, ועוד לפני שהחל לעכל את שעבר עליו מצא את עצמו נוסע ברחובותיה הסואנים של עיר גדולה. "וולקאם טו רבת עמון" אמר לו נביל, בעת שהטנדר עצר ליד בניין מיושן וגדול שעל שער הכניסה שלו התנוססו המילים "בית חולים הסהר הפורה" באנגלית.

בשעות אחר הצהריים עלו ד' ומחפוד על המטוס בשדה התעופה בן גוריון, וכרבע שעה לאחר ההמראה החל המטוס להנמיך לכיוון שדה התעופה של רבת עמון. מחפוד, שלמן הרגע בו ירדה המכונית מכביש ירושלים תל אביב לא הפסיק לנעוץ מבטים מלאי הערצה במטוסים הענקיים שחנו על משטחי האספלט, היה בהלם כאשר המטוס ניתק מהקרקע, ולא המיש את ראשו מחלון הפלסטיק הסגלגל עד לרגע בו חנה המטוס בשנית. רק כשיצאו השניים מבית הנתיבות לכיוון מרכז העיר נמחק מפניו של מחפוד החיוך הילדותי ואת מקומו תפסה ארשת מודאגת ומבוגרת יותר. מחפוד כבר גמר אומר לנהוג כפי שהורו לו בשל הדאגה לגורל דודיו האהובים, כך שהיה פטור מהתלבטויות והתייסרויות מצפוניות, אבל הפחד מכך שייתפס כמתחזה ויזוהה כחייל של האויב הציק לו ולא נתן לו מנוח, אפילו יותר מהסכנה שייפגע פגיעה פיזית. לבסוף עצרה המונית בה נסעו ד' ומחפוד בפתח מלון מהוה למראה. עוד למרחוק ניתן היה להבחין באותיות הניאון המהבהבות, שהיו פרושות במאונך לכל אורך קיר המלון, וזעקו Freeom Hotel. מקרוב יותר ניתן היה להבחין גם באות d שנותרה כבויה. ומקרוב עוד יותר ניתן היה להבחין בכתובת הצנועה יותר והדהויה, שהתנוססה על גבי הבניין הצמוד, וסימנה את הכניסה לבית החולים הסהר הפורה.

[מאז שזכר את עצמו שנא מחפוד את שיעורי הנגינה, ויותר מהם שנא את פסנתר הכנף שהצל על חייו בבית. פעמים רבות קיווה כי אחד השכנים יחמוד לצון וינתץ את הפסנתר לרסיסים, אך נראה היה שאף אחד מהם לא היה מוכן לוותר על ההצגה הטובה ביותר בכפר. מחפוד אף שקל לעשות זאת בעצמו, אך לא העז לפגוע בבת עינה של אימו, שנראה היה שהיתה היחידה שהתמוגגה מהתופעה. כשמתו הוריו בחיסול הלא כה ממוקד היה מחפוד שבור, אך בה בעת שאב נחמה מועטה בכך שיותר לא יצטרך לנגן בעבור אף אחד, אלא שדודיו חשבו אחרת, והמשיכו להעסיק את המורה לפסנתר, כשדודו תופס את מקום אביו ודודתו את מקום אימו, והכל לזכר אימו של מחפוד ולשם ביצוע צוואתה הלא כתובה. מחפוד, שבאותה עת כבר ניגן לא רע לפי כל קנה מידה, החל להשלים עם מר גורלו, אלא שבעת ששהו הוא ודודיו בכפר אחר לצורך ניחום אבלים, הופצץ בשוגג בית הוריו של מחפוד על ידי פגז טנק תועה, ופסנתר הכנף הלבן נקבר מתחת להריסותיו, מעניק למחפוד את החופש לו ייחל מאז יומולדת ארבע.]