בזמן האחרון מתעקשים להזכיר לי נשכחות. כבר כמה שבועות דנים על גורלם של יישובי רצועת עזה, לפני כמה ימים התאבד מחבל במחסום ארז ולקח עמו שני חיילים, והיום קראתי שאתמול בלילה נפלו שתי רקטות קסאם ביישוב ניסנית, ואחת מהן פגעה פגיעה ישירה בבית.

לפני שנתיים בערך שמרתי במילואים בניסנית, ישוב חילוני של בערך 250 משפחות בצפון רצועת עזה, שבאו לחפש שם איכות חיים בדמות בתים צמודי קרקע במחירים זולים, שגובל ממערב במחסום ארז, ומדרום במדינת ישראל. אז עוד גרתי בשטחים, והיה בעיניי דמיון מסוים בין הנסיבות של תושבי ניסנית לנסיבות של תושבי הישוב שלי (גם אנחנו חיפשנו ישוב חילוני בשטחים, קרוב לקו הירוק, שיש בו טבע וקרקע זולה), מלבד הסכנה המתמדת שהקיפה אותם ולא אותנו, ככה שקצת הזדהיתי עם האנשים במקום.

שמרנו לבד במגדל שמירה במהלך היום במשך שש שעות, ועוד שלוש שעות בלילה, בזוג. הסכנה היתה מוחשית, וטרחה להזכיר את קיומה מדי יום, פשוטו כמשמעו, ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום, ולא רק בדמות הקפצות מטרידניות, אלא בדמות קולות יריות ופצמ"רים בכל שעות היממה, וניסיונות חדירה שחלקם נגמרו במוות. שבוע לפני ששמרתי שם נהרג חייל מג"ב בעמדה במחסום ארז שממש צמודה לגדר של ניסנית, ובאחד הלילות ששמרתי בהם הייתי עד (דרך הקשר) למרדף אחרי חשוד בניסיון לפיגוע, שחוסל על ידי החיילים ואחר כך היתה סברה שהוא תימהוני, בגלל שלא נשא עליו נשק.

מה שהיה מוזר היתה העובדה שיכולתי לנהל שם חיים נורמאליים למראית עין, למרות הסכנה המתמדת. נסעתי לישוב וממנו באוטו שלי, ללא אבטחה, פעם אחת נסיעה של מספר דקות להצטיידות באשקלון וכמה נסיעות הביתה שארכו לא הרבה יותר משעה. את מרבית שעות השמירה ביליתי בקריאה, בממוצע של ספר ליום וחצי - יומיים, ובלילה בעזרת פנס ראש כשהחייל שלידי ישן שנת ישרים, בידיעה שיש מעגלי שמירה נוספים מסביבנו. ובשאר הזמן, בצבא כמו בצבא, טלביזיה ממתקים ושינה מרובה, ואפילו כמה קפיצות לפיצריה הקרובה. עד להקפצה הבאה.

אבל עם כל הסימפטיה לתושבי ניסנית החביבים, שהפכו דיונת חול ליישוב נחמד עם גגות אדומים, אני מאחל להם מה שאיחלתי לעצמי לפני ששבתי לתל אביב מהשטחים, שיקבלו פיצויים הולמים ויחפשו בעזרתם נחלה אחרת, מהצד השני של גדר הגבול. עם כל ההזדהות המסוימת שהיתה לי איתם, והאשליה המפתה של חיים כרגיל, לא היה יום במילואים שלא שאלתי את עצמי למה אני צריך להגן על מקום שאני נגד הרעיון של החזקה בו, ויותר חמור, למה אני אמור לסכן את חיי עבור משהו שאני רואה בו טעות.

[זו תרומתי הצנועה למאבק הדמיוני בטרור]