גנב קטן ומושתן, בעל בלורית מתנפנפת וידיים זריזות במיוחד, גנב ארנק קטן בצבע חום מתוך תיק שנתלה על משענת של כסא במסעדה בינונית אך יקרה, במתחם בזל בתל אביב. את הארנק הוא דחף במהירות הבזק לתוך כיס נסתר בסוויטשירט שלו, עלה על אופניים, ופידל מזירת הפשע במהירות מדויקת שלא שידרה לחיצות אבל סיפקה התקדמות.

כשהוגש החשבון התרעמה בעלת הארנק הגנוב על גובהו. אחר כך התרעמה על כך שהמלצרית לא הסכימה שהטיפ ישולם באמצעות כרטיס האשראי, ולבסוף התרעמה על היעלמות הארנק ואיתו הכרטיס המוזהב. ואז מיהרה להתעלף, אולי כדי להוסיף נופך של דרמטיות לאירוע, כששערה הנפוח מפאן והסגלגל למראה נשמט על השולחן, ובכך מחולל דרמה מקומית קטנה למשך דקות ממושכות.

מפידול לפידול הדרים הגנב במורד רח' דיזנגוף, החנה את אופניו באחוריה של חצר, התיישב על הארץ, הדליק לעצמו סיגריה והחל מחטט בארנק. היו שם מיני פתקים, תעודות שונות שעליהן התנוססו פנים מבוגרות וחמצמצות, כמה כרטיסי חבר, שטר של חמישים שקלים וכרטיס אשראי מוזהב. בלי שיקים ובלי מספר סודי. הוא השליך מתחת לשיח את הארנק ומרבית תכולתו, ושמר לעצמו את הכסף המזומן, כרטיס האשראי, וכרטיס חבר אדמדם של קולנוע לב הסמוך. תמיד רצה להתגאות בחברות במועדון סרטים.

באותו זמן מיהרה הנגנבת הסגלגלה לתחנת המשטרה שבצפון רחוב דיזנגוף, והגישה תלונה על גניבת הארנק. היא הכתיבה לסמלת הצעירה את כל תכולת הארנק, פריט פריט, ודרשה שייתנו למקרה שלה עדיפות, כי הארנק יקר לליבה. הסמלת תייקה את התלונה בתחתיתה של הערימה, והמליצה לגברת לבטל כמה שיותר מהר את כרטיס האשראי אצל חברת האשראי.

הגנב המשיך להפגין כישורי זריזות, והשלים קנייה של מערכת בגדים שלמה בחנות גולף בקומה הראשונה של דיזנגוף סנטר, עוד לפני שהכרטיס בוטל. כשגמר להתלבש, עלה קומה והזמין לעצמו פיצה משפחתית ובקבוק שתייה מפיצרייה בעלת סמל של עגבנייה, ועוד נותר עם עודף לא מבוטל מהשטר. לאחר מכן עלה קומה נוספת, הסתכל ברשימת הסרטים המוקרנים, הגיש בהנאה לקופאית את הכרטיס האדמדם, ונכנס לקולנוע כדי לצפות בהצגה יומית בה הוקרן סרט של ויטוריו דה סיקה. בעודף מהארוחה הוא רכש לעצמו דלי נאה של פופקורן.

אבל כל אחד וכישוריו הוא. הנגנבת לא משה מתחנת המשטרה, ותוך שהיא מפגינה כושר משחק מעולה, היא נעה לסירוגין בין זעקות רמות לחצאי התמוטטויות, ולבסוף הביאה לכך ששלושה שוטרים עמוסי מטלות כרכרו סביב מקרה הגניבה הפרטי שלה, עד שעלו על קצה חוט, ומיהרו לצאת את התחנה יחד איתה בעקבות הגנב.

בעודו מכרסם בפופקורן, בערך בתחילת השליש השלישי של הסרט, הבחין הגנב בקבוצת אנשים צועדת לעברו. הפעם זריזותו לא עמדה לו, והוא כותר מכל עבריו ולבסוף נתפס. בקשתו להמתין באולם כבול באזיקים עד שהסרט יסתיים לא נענתה בחיוב על ידי השוטרים, שחרדו יותר מזעמה של האישה המבוגרת (שגם כך נחרדה מהעובדה שארנקה לא היה בידי הגנב), מאשר היו חובבי קולנוע.

מספר חודשים לאחר מכן, לאחר שסיים לרצות את עונשו, השתחרר הגנב מהכלא ועלה במדרגות לעבר דירתו. בפתח הדלת עמדה אישה מבוגרת וסגלגלה והגישה לו מעטפה. במעטפה היה זימון למשפט, בו הוא נתבע לשלם את שווי הארנק, חמישים שקלים ועלות של סרט בהצגה יומית. הגנב הזמין את הנגנבת לביתו, ושם על כוס תה הוסכם ביניהם שבגלל שהגנב לא זכה לראות את סוף הסרט, ולא לקח לעצמו את הארנק, הוא ישלם מאה שקלים לסגירת החשבון כולו. לאחר שהעלו את ההסכמה על נייר, לחצו ידיים והחליפו ביניהם חוויות מאותו יום נמהר, כאילו הם חברים וותיקים, מסר הגנב לאישה שטר של מאה שקלים, ולאחר שזו יצאה מהדירה, הוא מיהר לבדוק כמה כסף נותר בידו. מאה וחמישים שקלים. לא מכסה אפילו את ההוצאות שיהיו לו בגלל הצורך לעבור שוב דירה, אבל לפחות היה לה בארנק משהו, אחרת לא היה לו איך לצאת מזה בכלל.