בדיוק עכשיו עלה לי בראש הפוסט של סבסטיאן מלפני כמה שבועות על המוסך, שבו הוא התלונן על אי היכולת לכתוב פוסט ימי-ביניימי באווירה של מכונאיי רכב טרודים. עכשיו בוקר, ואני נוסע לעבודה באוטובוס, וחשבתי לנצל את הזמן כהלכה ולכתוב פוסט תוך כדי הנסיעה ברחובות תל אביב. גם באוטובוס צפוף ורעשני, והנסיבות מזכירות לי את אותו פוסט של סבסטיאן, למרות שאני לרגע לא מתכוון לכתוב על הסודות של נינה ואלברטו, או על הנס של הבתולה מטולדו.  

האוטובוס כמעט מלא לגמרי, ובמזל מצאתי מקום להתיישב בו, כשלצידי ומכל צדדיי יושבים אנשים. איך שהתיישבתי שלפתי את הנייד והתחלתי לתקתק עליו. אצלי זו פעולה כמעט אוטומאטית. האצבעות מתרוממות מתוך ציפייה להקיש, עוד לפני שהתגבשה בחדר הפיקוד למעלה החלטה על המילה הנבחרת, שלא לדבר על הנושא, מתוך ידיעה כי החלטה כזו תתקבל ממילא תוך שבריר של שנייה.

בניגוד לסבסטיאן, אני לא נוטה להיות מוטרד מרעשי הסביבה, וקשה להסיח את דעתי בשעת כתיבה, ולכן הצפיפות והרעש לא ממש מפריעים לי לכתוב. אפילו התזוזות, הקפיצות, והסיבובים לא מונעים את הכתיבה, אלא רק מאטים אותה במעט. אבל דבר אחר מטריד את מנוחתי מרגע שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. לצידי יושבת אישה וסורגת, ולא מביעה כל התעניינות במה שאני כותב, אבל ממש מאחוריי, בספסל האחורי של האוטובוס, יושבים בשתיקה שלושה צעירים, שהבחנתי בהם כשהתיישבתי. מרגע שהתיישבתי אני לא מעז לסובב את ראשי לאחור, והם ומעשיהם לא ידועים לי.

כבר בפיסקה השנייה התחלתי לתהות אם אלה שמאחוריי מציצים מאחורי גבי ומסתכלים על מה שאני כותב. אני אמנם לא כותב סודות כמוסים, אבל בכל זאת, יש משהו מטריד בזה שמישהו עוקב אחרי הכתיבה שלך, אחרי המחיקות והתיקונים, ואחרי הדרך בה המשפטים נבנים. אולי הם אפילו מתלחשים על הכתוב, ואולי אפילו מצחקקים להם על התוכן. אני יכול אמנם לסובב חצי ראש ולהגניב בהם מבט, אבל זה יראה קצת חשוד, ואולי דווקא ימשוך אותם להסתכל אל תוך הצג, אם עד עכשיו לא עשו זאת.

ויותר גרוע, אם את הפסקאות הראשונות הם קראו מתוך ריחוק, הרי שהפסקאות האחרונות מדברות ממש עליהם, ואולי הם קוראים בדיוק עכשיו מה שאני כותב עליהם ועל הלבטים שלי ביחס אליהם. אם כן, אני מצפה מהם שייתנו לי איזה רמז או סימן, למען ההגינות, אבל בינתיים אין שום אות. מזל שלא הגנבתי מבט. תארו לעצמכם שהם קראו את המחשבות הכתובות שלי לגבי הגנבת מבט כאילו לא מכוונת, ואם הייתי מסובב את הראש הם היו מגחכים לעברי בעליונות. זו פשוט סיטואציה ממש לא הוגנת, הם יכולים לדעת מה אני חושב ואני אפילו לא יודע אם הם שמים לב לקיומי או לא. חבל שהם לא יכולים לענות לי דרך צג המחשב.

בשלב הזה הפסקתי לכתוב. אחרי כמה דקות ירדו שלושת הצעירים ואני עברתי לספסל האחורי. אפילו שלא המשכתי בהקלדה, הייתי חייב לספק את הצורך שלי לשבת במקום בו אף אחד לא יוכל להציץ מאחורי גבי. עכשיו כבר אחר הצהריים המאוחרים, וממרחק של כמה שעות טובות נראה לי שהיתה שם ממש התנגשות בין העולם המציאותי שלי לעולם הוירטואלי. ואני לא מתכוון רק להתנגשות שבין יצורים קיימים לפוסט מקוון בהתהוות.

למשל, קיימת אפשרות שהפריע לי שאנשים, שבכלל לא מוכרים לי, יראו דברים שאני כותב, למרות שאלה דברים שאני חושף כל שבוע ללא מחשבה שנייה בעולם הוירטואלי, ועוד בישרא זה נעשה כלפי אנשים שיותר איכפת לי מה הם חושבים עלי מאשר אותם צעירים עלומים, כך שהמוטרדות הזאת לא ממש ברורה לי. אבל כל זה בערבון מוגבל, כי כמו שכתבתי בזמן אמת, ייתכן ומה שהפריע לי היה הצפייה בי בזמן הכתיבה, בתהליך החיבור עצמו, ולא ההצצה אל מה שנכתב כבר.

ועוד משהו, באותו רגע בו הרגשתי שאני מצוי במצב של אי שוויון קיצוני, כי צופיי הפוטנציאלים ידעו עלי הכל ואני לא ידעתי אפילו אם הם קיימים, ממש התאוויתי לכך שהם ישיבו לי דרך המחשב, כדי שלפחות אדע. וכשאני משווה את זה לישרא, זה קצת מוזר לי. פה הרי אני טוען שלתגובות אין חשיבות מרובה במה שנוגע לעצם הכתיבה, אלא החשיבות שלהן היא יותר באספקט החברתי, אז מניין נוצר הפער הציפייתי הזה.

אין לי תשובות של ממש לתהיות האלה, אבל לקח אחד למדתי מכל העניין. בפעם הבאה שאני אחשוד במישהו שהוא מציץ מאחורי גבי במה שאני כותב, אני אסתובב אליו ואשאל באופן ישיר, מי יודע, אולי אני אפילו אקבל ביקורת בונה.