דרלינג כתבה פוסט שדיבר, בין היתר, על איך - כחלק מתחושת אי השייכות שלה כעולה חדשה - היא הרגישה גם תחושת זרות ביחס ל"משפחת האבל", בגלל שלא היה לה אף קרוב שכול. אז לי יש מקרה מאוד שונה, אבל גם קצת דומה.
דוד שלי, אח של אמא שלי, שעל שמו אני קרוי, נפטר קצת אחרי שסיים את הצבא וכמה שנים לפני שאני נולדתי. הוא נדרס על ידי משאית שיצאה ברברס מפתח של בית ברחוב קטן בתל אביב, בשעה שנסע על אופניים. הוא מת ב-ד' באייר, כלומר, בדיוק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי הולך לאזכרה שלו עם אמא שלי וסבתא שלי. אפילו שלא הכרתי אותו, העצב שלהן והעובדה שאני קרוי על שמו עשו את שלהם. הוא נקבר בבית הקברות בקריית שאול, לא רחוק מהחלקה הצבאית הגדולה שיש שם.
אלא שבאותו יום בדיוק, מדי שנה, נוהג בית הקברות להתמלא במשפחות החללים, ונערך שם טקס צבאי רב רושם למתים. והתמונה שחרוטה לי תמיד בראש היא של שלושתנו, עומדים ליד הקבר, מנקים אותו, משקים את הצמחים, ובסביבתנו הקרובה שקט של בית קברות ורק התפילה של הבחור הדתי שמדי שנה מגיע להגיד קדיש תמורת תשלום מפירה אותו, וממרחק לא רב נשמעת לה המולת החלקה הצבאית, על יריותיה הטקסיות.
וכל פעם שהגענו או עזבנו את בית הקברות, והתערבנו במשפחות השכולות שהגיעו לחלקה הצבאית מהכניסה "הלא נכונה" של בית הקברות, תמיד חשבתי לעצמי, הם בטח חושבים שגם אנחנו משפחה שכולה, ומין הרגשה של התחזות היתה אופפת אותי, כאילו שדמו של דודי רוכב האופניים סמוק פחות מדמם של אלו שמתו בעת מילוי תפקידם.
כבר בתור ילד ידעתי שאין מתים שווים יותר ושווים פחות, אבל התחושה של ה"התפלחות" לסיטואציה שאני לא חלק ממנה נותרה אצלי בעינה כל השנים, וכנראה שגם אצל אמא שלי, שכן אחרי שסבתא שלי מתה התחלנו לפקוד את הקבר של דוד שלי יום לפני, רק כדי להימנע מהסיטואציה הלא נעימה (וגם מהפקקים וההמולה).