כבר כמה שנים שמתגבשת אצלי ההרגשה, ואולי גם ההבנה, שאני מכור סדרתי. היו פעמים שחשבתי על זה שאני חייב להיגמל, ואפילו היו מקרים בהם החלטתי שזה יקרה מחר על הבוקר. אבל איפה. אם אני רוצה להיות כן עם עצמי, הסיכוי שזה יקרה מחר, אפילו אחר הצהריים, שואף לאפס. וגם בשבוע הבא לא. זה פשוט מעל ומעבר לכוחות הרצון הדלים שלי.

מעולם לא הצטיינתי בכוח רצון של ממש. זה התחיל עוד בגן, אף פעם לא אהבתי להתחרות עם הילדים האחרים. על מקום בהצגה, על תשומת הלב של הגננות, על להיות מקובל, לא משנה על מה. אחר כך בבית הספר תמיד הייתי נשבר באמצע ההתכוננות למבחנים. אף פעם לא קרה שקראתי את כל החומר. הים, המיטה, החברים מהשכונה, לא משנה מי, תמיד נראו לי קורצים יותר. ובצבא אותו סיפור בדיוק, אחרת אין הסבר לזה שמצאתי את עצמי מחלק דגמ"חים באפסנאות בבסיס נידח בנגב במשך שלוש שנים. פשוט לא היה לי כוח לקום ולהתנגד או לשנות במשהו את מה שהכתיבו לי.

על אוניברסיטה אפילו לא חלמתי. זה נראה לי כמו משהו דמיוני שרק אנשים שיודעים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים מסוגלים להתמודד איתו. ואני אפילו לא ידעתי מה אני ארצה לעשות בערב. פשוט נסחפתי לי. הציעו לי לעבוד במשהו, אז הסכמתי. היה לי קצת קשה, אז פרשתי. וחוזר חלילה. החלפתי אולי 20 עבודות עד גיל 26, אף אחת מהן לא אהבתי אפילו לא לרגע אחד, ובכולן לא התקדמתי מהתפקיד המקורי הנמוך שבו התחלתי.

בגיל 26 התחלתי להמר. אף פעם קודם לכן לא עשיתי את זה, ובכלל נקלעתי לכל העניין במקרה. ערב אחד סחב אותי חבר שלי למועדון הימורים לא חוקי בדרום ת"א, ויצאתי משם עם בוקר, כמה שעות אחרי שהוא עזב. האדרנלין שצף אותי. גם במהלך המשחקים וגם לאחר מכן. יומיים שלמים חייתי על האנרגיות שצברתי שמה, ומכרים שפגשו אותי ברחוב אמרו שקשה לזהות אותי. אחרי יומיים בהם הפצרתי בו לבוא איתי לשם שוב פעם, לא התאפקתי יותר והלכתי לבדי, למרות שלא היו הרבה סיכויים שיתנו לי להיכנס ללא מישהו מוכר.

השומר בכניסה כנראה זיהה אותי, ונתן לי להיכנס בלי הרבה שאלות. מאותו יום שרצתי שם יום יום במשך חודשיים, עד שלא נתנו לי להיכנס יותר. פשוט לא הפסקתי להרוויח. הריטואל הזה חזר על עצמו בכמה מועדונים בת"א, ואחר כך בערים אחרות, עד שיצא לי שם של מביא נאחס רשמי. לא הימרתי אז על סכומים גדולים מדי, אבל רצף ההצלחות שלי, שנמשך יותר משנה שלמה, הביא לזה שבסוף נמנעה ממני הכניסה לכל המועדונים הנחשבים. באותו זמן כבר החלו להגיע אלי הצעות לשמש כיועץ סתרים של כמה מהמרים כבדים, אבל דחיתי אותן. ההנאה שלי היתה מהמשחק עצמו ולא מעצם גריפת הרווחים. הזכיות היו בעיניי אמצעי להמשך ההימורים ולא מטרה בפני עצמה.

בעקבות הנידוי המקומי מצאתי את עצמי שוכר דירה בלאס-וגאס. בוגאס ההימורים שלי הפכו מיום-יומיים לכלל-יומיים. חוץ מכמה הפסקות אוכל חטופות במזנוני אכול-כפי-יכולתך, הייתי מבלה שם את כל שעות היממה הערניות שלי, וההשתאות מהיכולת להמר בשעות הבוקר והצהריים חלפה אצלי רק אחרי כמה חודשים. הייתי מאושר. הרווחים גדלו בהתמדה ביחס ישיר לסכומי ההימורים שהעזתי לסכן, ואפילו הצלחתי להתאפק ולשים כספים בצד, בעזרתם רכשתי בתחילה בית פרטי, אחר כך מספר בתים להשקעה, ולבסוף גם בית מלון בסדר גודל בינוני עם קזינו פופולארי ומזנון אכול-כפי-יכולתך כלבבי. בגיל 30 הייתי עשיר, מרוצה מחיי, ומכור מאי פעם, עד כדי כך לא יכולתי לחשוב על נטילת הפסקה מההימורים, ולו זמנית, והתלות שלי בשעות פתיחת בתי הקזינו השפיעה עד מאוד על המקומות אליהם בחרתי לנסוע, כאשר יצאתי סוף-סוף את וגאס.

במשך כל אותה תקופה ניסו רבים לברר את סוד הצלחתי, אך לא היתה לי תשובה מושכלת לתת להם. בניגוד למתעשרים אחרים, לא ביססתי את הצלחותיי על אמביציה, יוזמה פרטית או ראייה כלכלית נכונה, אלא נשענתי אך ורק על ניצחונותיי המקריים במשחקי ההימורים. ובניגוד לכל הסיכויים, ההצלחות רק התרבו עם השנים, ולא התחלפו בהפסדים קולוסאליים, כמתבקש. התשובה השגורה בפי היתה מזל, אך זו היתה תשובה שלא סיפקה אפילו אותי. ואני טיפוס שבכלל לא מחפש תשובות.

ביום הולדתי ה-30 נסעתי לישראל לשבוע, כדי לחגוג עם המשפחה והחברים. בסוף חזרתי לוגאס אחרי שלושה ימים, בהם מכונה משומנת היטב של אמא-אבא, בני-דודים וכמה חברים שגם הם גויסו למשימה, ניסתה לגמול אותי במרתון אינסופי של ניסיונות שכנוע מההתמכרות ההרסנית ששקעתי בה, לטענתם. כשהגעתי לוגאס בחזרה, ידידה טובה שלי נתנה לי הרצאה דומה. לבסוף נכנעתי ללחץ החברתי. המשכתי להתייצב כהרגלי, מדי כמה שעות ומדי ביום ביומו, ללא הפסקות לשבתות וחגים, אצל שולחנות הרולטה והבלק-ג'ק, אבל בדרכי שלי, חסרת היכולת לבצע "קולד טרקי" ואף לא דיאטה הימורית קלה, עשיתי מה שיכולתי. הימרתי בשיטות חסרות סיכוי על מנת להפסיד את כל הוני, שיטות שלעיתים היו כה מופרכות עד שסחטו קולות פליאה רמים מבאי השולחן האחרים, אבל התוצאה היתה זהה לתוצאה המוכרת כל כך מאז ומתמיד. רווחים.

אחרי כמה ניסיונות בלתי מוצלחים רציפים התייאשתי והלכתי לפסיכולוגית. היא ניסתה לברר איתי ממה נובע דחף ההימורים שלי ומה הדרך להשתחרר ממנו, אבל לא הצלחנו למצוא תשובות מספקות לשאלות שלה, ואחרי שנה החלטנו במשותף להפסיק את הפגישות המקצועיות בגלל חוסר תועלת. אבל לא את הרומנטיות. התחלנו לצאת יחד, והיא החלה להמר יחד איתי.

הפסיכולוגית האישית שלי התגלתה כבת זוג אידיאלית. היא קיבלה על עצמה את ההתמכרויות שלי, וההימורים בראשן, והוסיפה לחבילה את ההתמכרויות שלה. למשל, די מהר הסתבר לי שהיא אוהבת סקס הרבה יותר ממני. אם היה דבר שלא הייתי מכור אליו עד אז, זה היה סיפוק מיני, זוגי או אישי. אבל מאז שנצמדנו גם זה נהיה אצלי צורך יומיומי, שקשה לי לסיים את היום בלעדיו, בצורה כזאת או אחרת. וגם בכל מה שנוגע למערכות יחסים עברתי תהליך דומה. פעם ראיתי את עצמי כזאב בודד, אבל היום קשה לי לתאר את חיי ללא בת זוג לצידי. אני חושב שמבחינות מסוימות הפכתי לבן אדם תלותי. קחו ממני את הפסיכולוגית הצמודה שלי ואני אהיה שבר כלי, אני די בטוח בזה.

היום התחלתי את הבוקר בצהריים. הלכתי למזנון במלון, התמלאתי קצת, ויצאתי לשפת הבריכה עם כוס מיץ תפוזים סחוטים. אני יושב פה בשמש, ומסתכל פנימה ואחורה. כבר הרבה זמן שאני יודע שאני מכור, ולא מסוגל להיגמל, אבל נראה לי שהיום בפעם הראשונה בחיי אני שואל את עצמי, במודע לפחות, למה בכלל? הרי כשאני מדמיין את החברים שלי, או את המשפחה שלי, אז מסתבר שכולם מכורים למשהו. לפחות למשהו אחד. זו מכורה לקידום הקריירה שלה, ההוא לטלביזיה וההם לגידול הילדים שלהם, וזו רק תחילת הרשימה. אז מה רע כל כך בהתמכרות האישית שלי, חוץ מזה שהיא לא נחשבת לדומסטית דיה, התמכרות שבסופו של יום עשתה לי רק טוב בחיים?

כשאני חושב על עצמי בעבר אני רואה אדם מסכן. לא החלטי - ממש כמו היום, חדל אישים - כמו תמיד, אבל גם עני, לא מרוצה, עובד בעבודות דחק, בודד, ומושא לירידות של החברים המעטים שהיו לי. והיום, עם כל ההתמכרויות, אמנם לא נעשיתי אדם טוב יותר, אבל אני בהחלט חי בסביבה טובה יותר. יש לי כסף, תחביבים מהנים, בת זוג שאני אוהב, ואין לי דאגות לעתיד. אני חושב שלפחות לעת עתה, וכל עוד הן יעשו לי טוב, אני אמשיך להתמיד בהתמכרויות שלי. אבל מעכשיו בלא רגשי אשמה. למה בכלל.