ישנם ימים שבהם הכל הולך הפוך.

ישנם שבועות שבהם שום דבר לא מסתדר כמו שרצינו.

ישנם חודשים שבהם החיים נראים אפרוריים וחסרי תוחלת.

וישנן שבע השנים הרעות.

לפעמים זה נדמה כאילו המציאות לא מאמינה בסטטיסטיקה.

אין חלוקה שווה בין רגעי אושר לדקות אכזבה.

אין גרף שלפיו אפשר לצפות תמורות במפלס מצב הרוח האישי.

ולפעמים אין יישור קו אלא רק בשלב המוניטור המצפצף.

המחשבות בדרך כלל נוטות לכיוון מטה.

אל הרצפה. אל האדמה. אל מה שהיה.

מה שיהיה נראה לא מעניין יותר ממה שכרגע, שגם הוא לא ממש מעניין.

לפעמים המחשבות מתעקלות דווקא למעלה,

איפה שנמצאת המגירה עם הסכינים החדים.

אבל זה רק לפעמים. רוב הזמן הם יכולים לישון בשקט.

אני לא טיפוס של השחזות.

ולפעמים אין בכלל מחשבות. ריקון טוטאלי.

בהתחשב בנסיבות, זה המצב האהוב עלי.

הרגשת אָיִן שמתפשטת בגוף במין רכות ממכרת.

מרוב אדישות למה שיש נהייתי תלוי בריקנות.

מרוב אדישות לחיים הפכתי מצפה למוות.

מעניין אם האָיִן הסופי טוב יותר אפילו.

הטקסט שלמעלה פסימי להחריד, ולא רק בתור שם תואר.

אותי הוא מחריד פיזית כשאני קורא אותו.

הוא לא בדיוני או מופרך או בלתי זורם (נוריקו), וגם לא מוגזם או בלתי אמין (ליזרד).

הוא הגיוני במובן זה שהוא מייצג תפיסת עולם קיימת,

הוא אפשרי במובן זה שכבר היו דברים מעולם, ולא מעט,

והוא זורם למקום ידוע מראש.

אבל הוא נורא לקריאה, לפחות עבורי.

ואני לא מתכוון קשה לעיכול, אלא נורא לקריאה, פשוטו כמשמעו.

בתגובות לפוסט ההתמכרות הבדיוני שלי, נוריקו טענה כי "סיפור יכול להיות בדיוני... ועדיין תהיה בו תחושת אמינות. האמינות היא איזה שהוא הגיון פנימי שהקורא אמור לקלוט. זה מה שמבחין בין יצירה מוזיקלית לאוסף מקרי של צלילים, ההגיון הפנימי, איזו שהיא הרמוניה, משהו שמאפשר לצופה/מאזין לנסות לנחש את הצליל הבא ולהיות מופתע אם יצא משהו אחר. בלי אותו פוטנציאל ניחוש אין בסיס להפתעה", ואם אני מבין נכון, כוונתה היתה שמול אותו סיפור בדיוני אמין ניצב לו סיפור בדיוני מופרך, שחסר בו הגיון פנימי.

עכשיו, אני מתכוון לעקוף בזהירות כל התייחסות לאותו פוסט, אם הוא מופרך אם לאו, שזה בכלל לא מעצם העניין, אלא אותי מעניינת יותר המופרכות הבדיונית נטולת ההיגיון הפנימי, באשר היא, וללא קשר לשאלה באיזה פוסט או סיפור היא שוכנת. האם אותה מופרכות דיס-הרמונית פסולה מעיקרה? האם תזוזות סיפוריות לא עקביות ובלתי מתקבלות על הדעת מפחיתות מאמינותו של הסיפור ואולי אפילו מטיבו? והאם גם ההיפך הוא הנכון? האם ההתמכרות העקבית והסדירה של המבקש-למות מלמעלה להשתבללות עצמית הופכת אותו ללגיטימי יותר מאשר אותו מתמכר בר-מזל שלא ייתכן במציאות וגם לא בדמיון? האם ייתכן מדרג נורמטיבי שיהא מבוסס על אמינות והגיון פנימי?

אני מניח שכל מבקר ספרותי, בגרוש או בעיתון, היה עונה על השאלה הזאת בחיוב, ואני אסתכן בהכללה ואומר, היה עונה מענה חיובי אוטומאטי. כי הרי הרמוניה, הגיון פנימי וזרימה מוזיקאלית הם אבני יסוד של כל יצירה. אבל אני, כופר שכמוני, מסרב לאמץ את האבחנה המקצועית בין טוב לרע (סרט, ספר או כל יצירה אחרת) ומתעקש להתמיד עם האבחנה העממית שבין מהנה למשעמם. כך אני בוחן דברים. ואם יצירה מופרכת ונטולת הגיון פנימי מוצאת חן בעיניי, אני אעדיף אותה על פני יצירה טובה יותר אך מהנה פחות. ואם אותה יצירה מופרכת תראה לי פגומה מבחינה תבניתית, אך באופן שאינו פוגם בהנאתי, אני עדיין אוקיר אותה. וגם ההיפך, כמובן. יצירה מופרכת ומשעממת, ממש כמו אחותה ההגיונית והמשעממת, לא תזכה אצלי בנקודות זכות בגלל אופייה, המופרך או ההגיוני.

ואני לא רואה שום קשר מחייב בין דיס-הרמוניה, הגיון פנימי או כל כלל אחר - תחבירי, מידתי או מבני - לבין מידת ההנאה שניתן להפיק מיצירה כזו או אחרת. אולי מבחינה סטטיסטית יש קשר כלשהו, ייתכן, אבל בטח שלא ניתן להכליל. ובכלל, אני מאמין קטן ביותר בתבניות או כללים, ולדעתי טעויות - מודעות או שלא מודעות - יכולות להיות חינניות ביותר, גם בהקשר הזה. אני יכול להעלות בדמיוני סיפורים חסרי הקשרים, עלילה, רצף סיפורי והגיון, שבינם לבין המציאות אין מאום, חסרי סוף והתחלה, אשר יוצאים מנקודת הנחה בלתי אפשרית, ואשר יהיו נעימים ומעניינים לקריאה.

וכמה מילים על סובייקטיביות. מונחים פלואידים כמו הגיון, הרמוניה וזרימה, הם כל כך סובייקטיביים, שפשוט לא ניתן להתייחס אליהם במוחלטות, מכל סוג שהוא, וכל ניסיון לסווג יצירה לפיהם יידון, לדעתי, לכישלון מראש. והנה, קלמן המקפץ קפץ אלי לבלוג בדיוק בזמן הנכון, קרא את אותו פוסט שבאמת ייתכן שהוא מופרך מיסודו וחסר הגיון פנימי, והגיב לא מזמן בזו הלשון: "אני חייב לציין שהזרימה בסיפור הזה טובה מהקודמים... התוצאה מקסימה". ואותי לא מעניינת השורה התחתונה, האם באמת קיימת זרימה או מוקסמות אם לאו, אלא דווקא המחשבה הראשונה, שאין זיקה מחייבת בין השתיים, וגם אם היתה, הכל תלוי בעיני המתבונן.

ובעיני המתבונן שלי, למשל, ארבע הפסקאות הראשונות של הפוסט הזה, שלא ניתן להאשימן בשגיאתיות מבנית או בכשל לוגי כזה או אחר, מפספסות את מהות הקיום שלנו, ולכן אני לעולם לא אוכל לשאוב מהן את אותה הנאה שאני יכול לשאוב, בהתאם לרמת הכתיבה כמובן, מפוסט מופרך סיפורית אך "נכון" נמשלית בעיני.