חלק לא מבוטל מהחברים שלי מבית ספר א.ד. גורדון הם, איך לומר בעדינות, יצורים שאינם שפויים לחלוטין. ושלא יהיו שום אי-הבנות, אני מחשיב את עצמי כחלק אינטגראלי מהקבוצה המיוחסת הזו, ולכן מותר לי להביע את דעתי בחופשיות על הפרטים שמרכיבים אותה. לחלק מהם יש קבלות (פטור מהצבא על סעיף פסיכולוגי, ואפילו אשפוז מהעבר הרחוק במוסד קליני), וחלק (כמוני) עדיין מצליחים להסתיר את רוב מוזרויותיהם מהעולם הגדול.

אחד מהם, נקרא לו אוהד לצורך הסיפור, הוא חבר שלי עוד מהגן, ולמדנו ביחד 12 שנים באותם בתי ספר, מתוכן 10 באותה כיתה. לאוהד יש לא מעט כסף, אבל הרבה יותר מוזרויות. אני לא מתכוון לפרט אותן, כי אולי אוהד ייתקל בבלוג הזה מתישהו, אבל תיקחו את המילה שלי, יש לו (אז מה, גם לי יש). רק לשם הדגמה, אני אציין שחלק מהתחביבים שלו זה לרוץ יחף בגשם ולאכול עגבניות (אני זוכר תקופה של כמעט שנה שהוא חי על מיץ עגבניות ולא נגע כמעט בשום דבר אחר, עד שהרופא הכריח אותו לחזור לתזונה רגילה). עד היום הוא לא התבגר, לא נישא, החיים בעיניו הם לא יותר מאשר בדיחה, וכרגע הוא יוצא עם שלוש נשים בו זמנית, למרות שאת חייו הוא חולק רק עם כמה חתולות (אמיתיות). הסיפורים שיש לי לספר על אוהד ועל דברים שקרו לנו ביחד יכולים לפרנס כמה וכמה פוסטים, ואולי אפילו בלוג עצמאי, אבל בינתיים נסתפק בסיפור מאפיין אחד.

לפני כמה חודשים אספתי את אוהד אלי הביתה, בגלל שלמרות שאין לו בעיות תקציביות הוא מסרב לקנות אוטו (או מחשב, או דירה נורמלית [יש לו 3 דירות בבעלותו, אבל הוא גר במין כוך מוזר] ). חיכיתי לו בחוץ, במכונית שלי, אבל הוא התעכב ולא יצא מהבית. בכל פעם

שצלצלתי אליו הוא אמר שהוא יוצא עוד שנייה, אבל בסוף הוא יצא רק אחרי יותר מ-20 דקות, ובדרך אליי לא הצלחתי להוציא ממנו את הסיבה להתעכבות המוזרה. זו התנהגות בלתי-הגיונית אופיינית ביותר של אוהד, אגב.

לפני כמה ימים באתי אליו שוב כדי לאסוף אותו, ולמוד מניסיון העבר, ביקשתי ממנו לצאת החוצה עוד לפני שהגעתי אליו. הוא היה מוכן לגמרי (טרחתי לברר), אבל גם הפעם, ושוב ללא סיבה נראית לעין, הוא התעכב יותר מרבע שעה, ולא ענה בכלל לטלפון. בסוף, בגלל שקצת מיהרתי, וגם הרבה התעצבנתי, עזבתי בלי לחכות לו והשארתי לו הודעה בנייד שאני נוסע לבד. אבל, כמה צפוי, בערך רבע שעה אחריי, אוהד הגיע אלי הביתה במונית. ומכיוון שאצלנו לא נהוג לעשות עניינים ממוזרויות, הוא נכנס אלי הביתה והתנהגנו כאילו כלום לא קרה. אבל התקרית הזכירה לו סיפור אחר, שהוא סיפר לי אותו, ועכשיו אני אעביר אותו הלאה.

אוהד ובן דוד שלו, מוטי (שם בדוי), נוהגים לקבוע ביחד תור אצל רופא השיניים. הם באים ביחד והוא מטפל בהם אחד אחרי השני. לפני כמה זמן הם באו יחד לרופא, אוהד נכנס אליו ראשון ורצה לחכות למוטי, אבל מוטי אמר שלא יהיה לו כוח ללכת לשום מקום אחר כך וביקש מאוהד שלא יחכה לו. אבל כשאוהד יצא ללובי מחדר הרופא הוא ראה שיש תכנית של הסימפסונס בטלביזיה ונשאר לחכות למוטי בכל זאת. אוהד מכור לכל מיני סדרות, והוא נוהג להקליט אותן ולראות אותן שוב ושוב (יש לו קלטות של כל התכניות של סיינפלד, חברים, מונטי פייטון, הסימפסונס ועוד).

כשמוטי יצא מהרופא אוהד ניסה לשכנע אותו ללכת לשתות רימונדה (מיץ רימונים ולימונדה) ליד קולנוע פאר, שנמצא בסמוך למרפאה, אבל מוטי לא נטה להסכים כי הפה של עוד היה רדום. אך אוהד, כהרגלו, לא מרפה מניסיונות השכנוע, ולבסוף הצליח לגרור את מוטי איתו, בהבטחה שהוא מזמין אותו על חשבונו. כשהם גמרו לשתות את המשקה המוזר הזה אוהד גילה שהוא שכח את הארנק שלו אצל הרופא (אופייני ביותר), ובגלל שאי אפשר היה לשלם בכרטיס אשראי, נאלץ מוטי ללכת לרח' דיזנגוף כדי להוציא כסף עם הכרטיס שלו.

מוטי, שהיה עצבני מכיוון שמלכתחילה לא רצה לבוא ועכשיו גם נאלץ לשלם על שניהם, עזב את המקום תוך שהוא מפטיר כלפי אוהד, אני הולך, ואולי אני לא אחזור. אוהד לא לקח את דבריו ברצינות, אבל כשמוטי לא חזר אחרי חצי שעה, הוא התחיל לדאוג. לבסוף אוהד צלצל למוטי, וזה ענה לו שהוא באמבולנס, ושזמרת מפורסמת, נקרא לה עדנה לב לצורך הסיפור, תגיע תיכף לאוהד עם הכסף. אמר, וניתק. אוהד היה בטוח שמוטי הכועס עבד עליו, אבל כמה דקות אחרי זה באמת נכנסה עדנה לב לחנות, ושאלה בקול רם מי זה אוהד, וכשאוהד ניגש אליה, היא נתנה לו כסף עבור הרימונדה.

מסתבר שבדרך לבנק, מוטי נפגע ממחסום פלסטיק (כזה שממלאים במים והוא בדר"כ בצבעי אדום-לבן) שהועף עליו על ידי האוטו של עדנה לב, שנתקעה בו עם רכבה אחרי שסטתה מהמסלול שלה. מוטי הוטח לרצפה והובהל לבית החולים, תוך שהוא מספיק לבקש מעדנה לב ללכת לאוהד ולשלם במקומו עבור הרימונדה. אוהד מספר שעד היום מוטי מאשים אותו במה שקרה.    

ועוד בכלל לא סיפרתי לכם על התאונה של אוהד עצמו עם דנה אינטרנשיונל, מלפני כמה שנים. אין לי מושג מה יש לו מזמרות ביזאריות.