האמת שלא ממש חשבתי לכתוב על גמר הפיינל-פור. הרי הכל כבר נאמר והושר עוד לפני שהמשחק התחיל בכלל, ואחריו היה הדרן מתוגבר של תשבחות, וחגיגות בכותרות ובפארקים. אבל כאוהד נאמן ולא צעיר במיוחד, אני לא מסוגל להתאפק, זה פשוט מדגדג לי באצבעות. וכשמדגדג מגרדים, ורצוי חזק.

אז אני מודה (א) שהמאמן הוא דביל-מעצבן-וגזען עם נטיות משיחיות מרגיזות, וגם (ב) שהשחקנים הישראליים לא ממש התבלטו במשך השנה ושהקבוצה נשענת על אוסף הזרים הגלקטיים שלה, וגם (ג) שהמימדים הלאומיים (והלאומניים אפילו) שהעניקו לאירוע הזה לא הולמים משחק ספורט, אבל כל זה בכלל לא חשוב.

אוהד של קבוצה הרי לא אמור לאהוד אותה לפי הרכב שחקניה או הזהות של מאמנה. שחקנים ומאמנים מתחלפים כמו גרביים, אבל האהדה של אוהד לקבוצה שלו נותרת בעינה עם השנים, אז מה בכלל חשובה לאוהד הגברדיה הקיימת? רק הסמל הוירטואלי שתחתיו הם התאגדו הוא החשוב. באותה מידה שאוהד ישראלי של מנצ'סטר יונייטד לא אוהד אותה בגלל שהיא על טהרת השחקנים האנגלים, כך צריך להיות גם ביחס למכבי תל אביב בכדורסל. זו אחת מהמהויות של האהדה בספורט - אין חוקים לאהדה ואין לה מגבלות או גבולות - ומי שלא מבין את זה כנראה שלא חווה אהדה אמיתית לקבוצה, כזו שמזככת נימים בשעת ניצחון.

וזה משיק לנקודה אחרת - לאומיות היתר. קבוצה היא לא נבחרת, ומשחק של קבוצה הוא לא אירוע לאומי, ולא משנה איך נהפוך את זה או כמה רע המצב הביטחוני בארץ. בגלל זה, למשל, מותר לשחקני הקבוצה להיות אמריקאיים, שכן אין שום חובה שתהייה להם זיקה לאומית ישראל, ובגלל זה, למשל, מותר לאוהד של קבוצה ישראלית מתחרה לייחל להפסד של מכבי, בלי שהדבר ייחשב לסוג של בגידה במולדת. תראזימאכוס השווה את התופעה הזו לסגידה לעגל הזהב, ואפילו שקצת קשה לי עם ההשוואה, העיקרון שעומד מאחוריה הוא נכון.

אבל שלא תבינו לא נכון. עד כמה שאירוע מונומנטאלי שכזה הוא לא בגדר מאורע לאומי, באותה מידה עבור אוהד-מסור-ממוצע שכמוני (בניגוד ל"עם-ישראל") זהו מאורע טרנס-גלקטי יחיד סגולה ושאין דומה לו בחשיבותו. ואין כל סתירה בין השניים. פשוט, החשיבות היא אישית ולא לאומית.

ובסגנון ההגדה של פסח שחלף לא מזמן, ההארה האלוהית של פיני שאני מקווה שתדעך במהרה, והתגובה שלי בבלוג של קלמן שנמחקה בטרם עת, אני רוצה לקנח בשירת דיינו:

אם היה מביא לנו גביע שלא על דרך של ניצחון קולוסאלי - דיינו

אם היה מביא לנו ניצחון קולוסאלי שלא היה מהווה אות ומופת לקבוצת התקפה מעולם אחר - דיינו

אם היה מביא לנו אות ומופת לקבוצת התקפה מעולם אחר ולא היה מקפיד גם בהגנה - דיינו

אם היה מקפיד עבורנו בהגנה ולא היה שובר למעננו את כל השיאים האפשריים - דיינו

אבל משהביא לנו גביע, על דרך של ניצחון קולוסאלי, באות ומופת לקבוצת התקפה מעולם אחר, וגם הקפיד עבורנו בהגנה, וגם שבר למעננו 12 (!) שיאי משחק-גמר של כל הזמנים - במספר הנקודות שנקלעו (במשחק [118], במחצית הראשונה [55], במחצית השנייה [63] וברבע [38]), במספר הקליעות לסל (בכלל [42] וגם לשתי נקודות [28]),  במספר האסיסטים שנמסרו במשחק [31],  באחוזי הקליעה מהשדה (בכלל [69%]  וגם לשתי נקודות [74%]), בהפרש הנקודות במשחק כולו [44], במספר הנקודות הנמוך שקלעה היריבה ברבע [13] ובמספר הריבאונדים הנמוך ביותר שקלטה יריבה במשחק גמר [22] - די דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו דיינו.

והנה מגיע הרגע בחייו של אותו אוהד ממוצע, שהוא חייב להפנים ולומר לעצמו, זהו, יותר מזה לא תוכל לקבל לעולם. מעכשיו הכל יהיה סתמי יותר, אפילו אם גם הסתמי יהיה משמח ביותר. 12 שיאי עולם באולימפיאדת כדורסל אחת אפילו מרק ספיץ לא שבר. והוא אפילו היה יהודי אמיתי. אבל עם כל העצב המוקדם הזה, שלא ממש משכנע בעצבותו, קשה לי שלא לומר בהזדמנות החגיגית הזו משפט פלצני שאני מאמין בו באמת ובתמים. חבל לי על כל אותם מיליארדים ומיליארדיות שלא חוו בימי חייהם, ובטח גם לא יחוו, ניצחון ספורטיבי מיוחל. כזה שאם לא יושג יביא למפח נפש, אבל במקרה שיושג, יביא להזדככות, ולו רגעית, שאין הרבה רגעים בחיים שישוו לה. זה נשמע שמאלצי ורדוד, אני מודע לזה, ואפילו קצת מטופש אם מביאים בחשבון רגעי אושר משמעותיים יותר שאדם חווה בחייו (מציאת בת/בן זוג לחיים, הולדת ילדים, וכדו'), אבל המשמעות אינה משחקת כאן תפקיד, אלא רק הקתרזיס הרגעי. ובתחום הזה - ריגוש מרוכז ומתוזמן היטב - קשה להתחרות בהשפעה שיש לניצחון ספורטיבי אולטימטיבי של קבוצה אהודה. זהו. Peace on earth, תחזירו כבר את עזה, ואולי פעם נגיע גם ל-50 הפרש בגמר, מי יודע.    

[תוצאה למזכרת]

ושני עדכונים לסיום: