"מהאטמה!!"

הסתובבתי אחורה. כצפוי זה לא היה אלי. מה לי ולהודים.

מה בכלל ציפיתי לראות מאחורי? הודי שמנפנף ביד עם חיוך על הפנים? מישהו שחזר לפני חודש מטיול במזרח ועוד לא נחת בחזרה? סתם אחד שמצא לעצמו כינוי לכל רשימת החברים הזכריים שלו?

אבל לא. גנדי בעצמו? פה מולי? ועוד צועק לעצמו בקול?

מייד עלו לי כל מיני מחשבות בראש (הוא לא מת מזמן? הוא בכלל היה מדבר לעצמו? ואם כבר, הוא בטח היה לוחש ולא צועק, זה לא מתאים לו תדמיתית)

תודו שזה קצת מוזר. חייכתי והמשכתי.

אבל שוב... "מהאטמה!!"

הפעם רק סובבתי ראש אחורה, בלי להיעצר כמעט. גנדי שכב על הרצפה ונראה בשלבי התייפחות התחלתיים.

התקרבתי. שוב עלו לי מחשבות בראש. רצף נדיר אבל זה קורה (אולי זה כפיל? היום יש כל מיני ניתוחים כאלה. אולי אני לא זוכר טוב איך גנדי נראה? יש לא מעט אנשים עם משקפיים וקרחת)

בכל מקרה, הוא נראה סובל. הפעם הוא רק מלמל משהו שיכול היה להישמע כמו תפילה אבל נשמע יותר כמו נשימה צרודה ואחרונה של מישהו.

שאלתי: "אתה בסדר?"

שאלתי: "אתה בסדר גנדי?"

הוא ענה: "אני רק משחזר"

"מה?"

"ימים טובים יותר."

"רגע, אתה באמת גנדי? ואם הם היו טובים אז למה בכית? אתה בטוח שאתה לא גוסס או משהו כזה?"

"אתה שואל יותר מדי שאלות, בן."

"כן. זה עוד הרגל מגונה אחד שלי"

"הבנתי. אתה בטח גם מעשן יותר מדי."

"כן. אבל מה זה קשור?"

"נדמה לי שידעתי פעם. בגלגול הקודם. בכל מקרה תודה."

"על מה?"

"כי עזרת לי למצוא את ההבדל שחיפשתי."

"הבדל בין מה למה?"

"באמת לא חשוב, בן. עשית את שלך."

קצת מאכזב. הוא אפילו לא נעלם אחרי זה. רק שתק. גם לא מת, בדקתי מקרוב. אבל אחרי חצי שעה נמאס לי. גנדי או לא, הייתי חייב לקנות עוד קופסה, אני שונא להיתקע בלי.

חלק ב'

גנדי ואני יושבים מול קולנוע אסתר ז"ל על כוס לאסי

גנדי: שנים אני מנסה להבין ולא מצליח. מי שמע על גלגול נשמות שמביא אותך לאותו מקום בדיוק?

אני: מה זאת אומרת? היית גנדי גם בגלגול הקודם?

גנדי: כן. לא סתם גנדי. אותו גנדי.

אני: ומה רע בזה?

גנדי: רציתי שינוי. כמה אפשר להיות במרכז העניינים כל הזמן. כמה אפשר להטיף למחאה שקטה ולצום?

אני: אז בגלל זה ירדת למחתרת? כדי שתוכל לעשות מה שתרצה? אני לא בטוח שאפשר להתגרות ככה בגורל. אם רצו שתהיה שוב גנדי, אז אין מה לעשות נגד זה.

גנדי:  לא, לא בגלל זה. מי היה מאמין לי? חסרים כפילים? אין הרבה פסיכים כמוך.

אני: you can say it again...

גנדי: אין...

אני: (מתפרץ לו באמצע) עזוב, בדיחה גרועה. תגיד משהו, על מה הודית לי מקודם?

גנדי: אה, שכחתי לגמרי. פשוט עזרת לי להבין שאני לא אותו גנדי. גנדי של פעם היה יודע למה הוא יודע שאתה מעשן. אני סתם ידעתי. זה לא אותו הדבר. אתה מבין? אני יודע את כל הדברים, אבל לא יודע איך אני יודע אותם.

אני: זה לא מה שקורה בכל גלגול נשמות? תמיד יודעים כל מה שהיה בגלגול הקודם אבל לא יודעים איך יודעים את זה.

גנדי: לא בדיוק. הרוב לא זוכרים כלום. חלק, כמוני כנראה, זוכרים רק את המה אבל לא את האיך. עכשיו אני יודע שבאמת התגלגלתי לגנדי אחר, אחרת הייתי יודע יותר. פעם ידעתי הרבה יותר.

(אני לעצמי: אולי הוא סתם סכלורוזי? בכל זאת, הוא לא צעיר)

אני: ומה הלאה?

גנדי: (קם ומתחיל ללכת) שמעתי שמחפשים אנשי מכירות באיקיאה. אף פעם לא מאוחר להחליף קריירה.

אני מחסל את שאריות הלאסי של גנדי (הרי זה לא משהו שאפשר לשמור ואח"כ למכור אותו במיליונים בתור חפץ של גנדי). טעם גן עדן יש ללאסי הזה.

אני לא ממש זוכר איך הגענו לשם, ואיך בדיוק נפגשנו שוב מאז הפגישה הטראומתית הראשונה שלנו. אבל כבר מזמן הפסקתי לחפש היגיון בסדר-היום שלי.

חלק ג'

אתמול ראיתי אותו שוב.

פעם שלישית גלידה הוא צעק לי ונעלם מאחורי הפינה.

חשבתי לרגע אם ללכת אחריו. בכל זאת הסתקרנתי נורא מאז הפעם הקודמת. אבל בסוף החלטתי שלא. שונא להיראות כמו נודניק. מילא להיות, אבל לא להיראות.

אחרי רבע שעה הוא שוב הופיע מולי, נכנס לאיזו חצר תל-אביבית טיפוסית.  אמרתי לעצמי אין ברירה, זה כבר מוגזם. במילא אין לי מוניטין של מי שנאמן לעקרונות שלו. נכנסתי אחריו.

אחרי מעבר בין כמה שיחים גיליתי אותו. כבר יושב על הרצפה. ואיתו קבוצה לא קטנה של אנשים. ציפיתי לגלימות כתומות או לפחות לסארי אחד או שניים, אבל איפה, כולם נראו והתלבשו שם נורמלי.

פתאום נראיתי לעצמי חשוף נורא. כולם יכלו לראות אותי. אבל אף אחד לא שם לב. לפחות הם לא נראו כמו מי ששם לב. ואז התקרב אלי מישהו מהצד. כנראה הוא עמד כל הזמן רחוק מהחבורה.

הוא שאל: "כן?"

שאלתי בחזרה: "זה כינוס מסוג כלשהו?"

"כן. כנס גמלאים."

לא נראיתי כמו מי שהשתכנע. הוא הוסיף: "אנשים שצברו עשרים גלגולי נשמות ומעלה".

אני: "איך יודעים? אולי גם אני מתאים לקריטריונים אבל אני לא יודע את זה?"

"יודעים"

"אז אני יודע. אני גם מתאים. אני יכול להצטרף?"

"אתה לא. קל לזהות את ההבדלים. אתה צריך לעזוב, מצטער."

"רק שאלה אחת. מה הם עושים פה בדיוק?"

"מתכוננים לסוף. חמישים זה ה-לימיט."

"הבנתי. ומה זה אומר הסוף? הם מתים אחרי זה?"

"יש כאלה שמתים הרבה קודם. זה לא נורא. אל תעצב בשבילם"

"דווקא לא חשבתי עליהם. עכשיו אני חייב לדעת באיזה גלגול אני. כמה עוד נשאר לי."

"אתה מאמין בגלגול נשמות?"

"לא, לא ממש."

"אז תוכל רק להרוויח אם ככה."

"כן, אבל השאלה כמה."

חלק ד'

כמה שנים לאחר מכן התחלתי לבצע גיחות למזרח אסיה כחלק מהעבודה שלי בענף ההיי-טק, ובמסגרת שיחת עסקים שהיתה לי בכלכותה עם הודי שהיה בקיא ברזי הבודהיזם, הוא טען שאדם אינו יכול לדעת כך סתם על הגלגול הקודם של מישהו אחר, וכשמדובר בגלגול של דמות שהשפיעה בעבר על ההיסטוריה, אז חייב להיות קשר בין השניים, המתגלגל והיודע.

אחרי אותה שיחה החלטתי לברר את העניין לאשורו, ויצרתי קשר עם משחזרת גלגולי נשמות שאותו איש עסקים המליץ לי עליה. ביקרתי אצלה מספר פעמים, ברווחי זמן די גדולים, אבל לבסוף הושגה פריצת דרך.

משחזרת הגלגולים פסקה באופן חד משמעי "אתה וגנדי הייתם בני זוג באחד הגלגולים הקודמים שלכם".

"אני הייתי בהודו בזמן שלטון האימפריה הבריטית?"

"לא", היא צחקה "זה קרה לפני, בגלגול קודם יותר. קשה לי לקבוע, אבל זה נראה בתרבות אחרת לגמרי."

"והיינו.... אמממ.... הומואים, שנינו?"

הפעם הצחוק היה ממש מתגלגל, "לא, לא נראה לי, אני רואה כאן ניגודיות, אבל זה גלגול מוקדם מאוד, אני לא יכולה לדעת מי משניכם היה האישה ומי הגבר."

יצאתי ממשחזרת הגלגולים מבולבל. מילא גלגולי נשמות, דבר שאני עדיין מתקשה להאמין בו, ומילא להיות אישה, דווקא תמיד רציתי להרגיש איך זה להיות אישה, אבל בן או בת זוג של גנדי? הוא ממש, אבל ממש, לא הטעם שלי.

לפני שיצאתי שאלתי אותה אם יש דרך לשחזר את החוויות שלי מאז, כך שאני אזכור אותן, אבל המשחזרת אמרה שבגלל שזה גלגול קודם מאוד, רק אנשים עם מודעות מאוד גבוהה יכולים לעשות את זה, ולא נראה לה שאני מסוגל לזה. לא היתה לי שום ברירה. צריך לתחקר את גנדי בעניין. אבל איך לעזאזל אני אמצא אותו?

כמובן שיומיים אחרי זה, בטיסה חזרה לישראל, הוא התיישב בכסא שלידי.

"איכפת לך שנתחלף?" הוא שאל, "אני אוהב לשבת ליד החלון."

"מהאטמה!" צווחתי בלי כוונה, ואז התעשתי ופיניתי לו את המקום.

"מהאטמה, אני חייב לשאול אותך משהו חשוב", אמרתי.

"מה שתרצה" הוא ענה, "רק לא על הסופשבוע שבילינו בגרנדה, אני ממש לא רוצה להיכנס לזה."

"בגרנדה?! מתי בדיוק..."

"אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה."

"סליחה. רגע. קודם כל, זה נכון שהיינו בני זוג? ומתי? ומי היה מה בדיוק?"

"נראה לך שאני הייתי בוחר בת זוג שנראית כמוך?" הוא אמר וחייך חיוך של שביעות רצון מהבדיחה הרדודה שהגה. "כן, זה נכון. זה היה בספרד של המאה ה-18. נפגשנו בכנס של מוּרים מומרים לנצרות, וזו היתה אהבה ממבט ראשון. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. אתה היית בשמלת מעטפת כחולה, בגד די נועז נכון לאז, ואני הייתי לבוש כולי בלבן, עם חגורה מוזהבת ואבנט ענק, תלבושת רועשת מדי."

האמת, שהיו לי אינסוף שאלות לשאול אותו, אבל פחדתי שבשלב מסוים הוא יתעייף מלענות, אז ניסיתי לברור את החשובות ביותר.

"וכמה זמן היינו ביחד?"

"בערך 20 שנים, עד שנהרגנו שנינו במהלך שוד מזוין שנקלענו אליו בטעות. היינו זוג די מרשים, שתדע לך."

"ו.... אהבת אותי, אהבת אמת כזאת?"

"כן. עד היום בעצם."

בלעתי רוק, "ומאז מה? עקבת אחרי מתישהו בכל השנים אלה?"

"אני כאן. לא?"

שתקתי. מה כבר יכולתי לומר?

כשנחתנו בשדה התעופה בן-גוריון, נפרדנו בחיבוק. ללא נשיקות.

הוא צעד ישר לכיוון החניה ואני נשארתי לעמוד והסתכלתי בו מתרחק. אבל משהו הטריד אותי ולא ידעתי איך להוציא אותו החוצה. עד שהוא יצא בכוחות עצמו.

"מהאטמה" קראתי לעברו, וחיכיתי עד שיסתובב לכיווני "ומה הלאה?"

"תראה" הוא ענה בכובד ראש, "אני לא רואה עתיד גדול לפרשיית אהבה בין ישראלי נשוי להודי מזדקן. נראה לי שפשוט נחכה לגלגול הבא של שנינו, ונקווה לטוב."  

[ הבהרה: את שלושת הפרקים הראשונים פרסמתי פה בתור שלושה פוסטים, בחודש הראשון שלי כאן בישרא. היום, אולי בגלל הנסיעה המתקרבת שלי להודו, נראה לי שהיה חסר להם סיום הולם (closure), אז הוספתי את פרק ד'. ובגלל שידעתי שאם אני אפנה אחורה אף אחד לא יקרא, וגם בגלל שגם אז אף אחד כמעט לא קרא כי הבלוג עוד היה בחיתוליו, חיברתי את כולם לפוסט אחד. אז עם הקוראים בשנית, אם יש כאלה, הסליחה. ]

[ הבהרה מאוחרת יותר: אחרי כתיבת הסאגה אני לא מוצא צורך בשימור שלושת הפוסטים המקוריים (במילא היו להם מעט תגובות והפוסט הנוכחי שלם ומקיף יותר), אז אני מתכוון לשים במקומם פוסטים אורחים שלי, שהתפרסמו בבלוגים אחרים שנמחקו / ימחקו. ]