ביום שבת האחרון סיימנו מסלול הליכה מתיש בן יומיים בהרי אילת. בשארית כוחותינו טיפסנו על גבי כביש מס' 12 הצמוד לגבול מצרים, והתפתלנו איתו מעלה, אנחנו ותרמילינו העמוסים, לכיוון מעבר הגבול נטפים, שם חיכה הרכב שלנו. כשהגענו, פלטנו אנחות רווחה רמות, התנענו את הרכב, והתכוננו לרדת מטה לכיוון אילת כדי להשיב את נפשנו, אלא שאז הבחנו בנורית האדומה שסימנה שאזל שמן המנוע. בתא המטען לא מצאנו בקבוק שמן רזרבי וגם למג"בניקים לא היה, והקור המקפיא והשמש השוקעת לא בישרו טובות.

לפתע עצרו לידנו שני צעירים חביבים במיוחד, חקרו מה קרה לנו, והציעו לקחת אותנו לתחנת דלק באילת ולהחזיר אותנו חזרה, הצעה שלא יכולנו לסרב לה. במהלך הנסיעה הלוך וחזור הם סיפרו לנו סיפור, שהם נשבעו שהוא סיפור אמיתי, והאמת שאין לי סיבה להאמין שהוא לא כזה.

ומעשה שהיה כך היה:

***

בראש השנה האחרון, חייל קרבי דתי אחד שנקרא לו אדיר, שהיה בחל"ת, החליט לבלות את החג בעיירה אומן. אלא שלאדיר לא היה אישור יציאה מצה"ל וגם לא כרטיס טיסה, והחג היה קרוב והטיסות מלאות. הוא החל לברר בין מכריו ושמע על אחד שאוחז בידו כרטיס ומתלבט אם לנסוע. המתין אדיר בסבלנות עד שההוא החליט לוותר על הנסיעה, רכש ממנו את הכרטיס, וקיבל ממנו יפויי כוח כתוב בכתב יד, המתיר לו להעביר את הכרטיס על שמו.

תחנתו הבאה היתה שגרירות אוקראינה, כדי לקבל ויזה, אלא שבגלל הזמן הקצר שנותר עד לטיסה, כבר לא היה מספיק זמן להנפיק לו אחת. למזלו, אדיר החזיק גם בדרכון אמריקאי, שלא מצריך ויזה, אבל תוקף הדרכון פג כמה שבועות לפני כן. ביקור בשגרירות ארה"ב הבהיר לו שגם אין די זמן להאריך את תוקף הדרכון, וכך אדיר מצא את עצמו ביום הטיסה, עם כרטיס שלא רשום על שמו, עם דרכון ישראלי בלי ויזה ובלי אישור יציאה מהארץ, ועם דרכון אמריקאי פג תוקף.

אלא שלא איש כמו אדיר ייכנע. חדור אמונה הוא ארז תיק קל ויצא לשדה התעופה. כשהגיע אל דיילת הקרקע שמחלקת את כרטיסי העלייה למטוס, הוא התבקש להציג כרטיס טיסה, וזו הבחינה בכך שהכרטיס לא רשום על שמו וביקשה הסברים. אדיר שלף את יפויי הכוח, והצליח לשכנע אותה שהוא תקין, אלא שאז היא גילתה שגם אין לו ויזה. בלית ברירה שלף אדיר את דרכונו האמריקאי, ולמזלו היא לא עלעלה בו, וכך הוא מצא את עצמו על הטיסה בדרך לקייב.

כשהגיע לשדה התעופה בקייב, נבהל אדיר מפניהם החתומות של הבודקים, והתייעץ עם אנשים מסביבו כיצד להסביר את העובדה שאין לו ויזה. אלה ייעצו לו לפצוח בשירת "אומן, אומן, ראש השנה, ראש השנה", ואכן למשמע השירה שאדיר החל בה ושפשטה בקרב הממתינים לבידוק, התחייכו הבודקים, ואדיר הצליח להיכנס לאוקראינה ללא כל בעיה.

לאחר שבועיים באומן, הגיע מועד הטיסה חזרה, אך אדיר חפץ להישאר במקום עוד זמן. הוא איתר אדם שלקה בהתקף לב ורצה לשוב ארצה בדחיפות, והשניים החליפו ביניהם כרטיסים, אלא שאז גילה אותו אדם כי הכרטיס אינו על שמו של אדיר. אדיר הפקיד בידיו את יפויי הכוח, והוסיף אחד משלו, וסיפר לו כי הוא עצמו טס בצורה זו בלי בעיות. לבסוף התרצה אותו אדם, אך הודיע לאדיר כי אם הוא לא יצליח לעלות לטיסה עם הכרטיס של אדיר, הוא יחזור וייקח את הכרטיס שלו בחזרה, ואדיר הסכים לכך.

אחרי יום-יומיים הופיע אותו אדם, והודיע לאדיר שלא הצליח לעשות שימוש בכרטיס שלו, ואדיר, בלית ברירה, מסר לאותו אדם חזרה את הכרטיס, וקיבל את הכרטיס המקורי שהיה בידיו, אשר המועד שלו כבר חלף. וכך נשאר אדיר באומן לעוד כמה ימים, עד שלא נותר לו יותר כסף. באותו יום נודע לו שיש טיסה חזרה לישראל מקייב, והוא מיהר לעזוב את אומן, כשהוא משאיר את התיק שלו אצל ידידים שפגש במקום, והוא יוצא לקייב עם דמי נסיעה שגייס ופאוץ' קטן בלבד.

כשהגיע אדיר לשדה התעופה, בלי ויזה ובלי כרטיס תקף, הוא גילה שחלו שיבושים בטיסות וכי ישנם אנשים שממתינים שם כבר 3 ימים לטיסה. כסף לא היה לו, אז הוא נותר במקום והתחבר עם הממתינים האחרים. אחד מהם יעץ לו לעשות בדיקה ביטחונית, לכל מקרה שלא יבוא, ואדיר שמע בעצתו ואף קיבל מדבקה ירוקה על הדרכון, עדות לבדיקה.

באותו היום התברר שאל-על דאגה להטות טיסה ממקום אחר, כך שתעבור בקייב ותאסוף חלק מהממתינים, ושזו עומדת לנחות בעוד מספר שעות. כל הממתינים החלו צובאים על דלפקי אל-על, ומהומה רבה החלה, כשבמהלכה החלו הממתינים, ואדיר ביניהם, להשליך את דרכוניהם לעבר הדלפק. בסופו של דבר, בגלל מספר המקומות המוגבל, הוחלט לעלות לטיסה רק את אלו שממתינים הכי הרבה זמן, והדרך בה בדקו זאת היתה לפי צבע המדבקה שעל הדרכון. כך הסתבר, שהאוקראינים עושים סבב של מדבקות במספר צבעים שונים, צבע שונה לכל יום, וכי אדיר הגיע כל כך מאוחר שהצבע שניתן לו היה זהה לצבע שניתן לממתינים הוותיקים ביותר, וכך ניתן לו כרטיס עליה למטוס, ומרוב המהומה אפילו לא נבדקו לעומקם כרטיסי הטיסה המקוריים של האנשים, כך שאדיר לא היה צריך אפילו להסביר מדוע חלף מזמן מועד הטיסה שלו.

אדיר מיהר לברוח לעמדות הבידוק, שכן רבים מהממתינים כבר שמעו את סיפורו וידעו מתי הוא הגיע, והביטו בו במבטים זועמים. כשהגיע אל הפקידה, זו לא הבינה כיצד הוא נכנס לאוקראינה בלי ויזה, אבל אדיר הפנה אותה אל האחראים, ואחרי דקות ארוכות בהן אדיר חזר ואומר להם כל כמה שניות באנגלית שהוא אמריקאי, הותר לו להמשיך לכיוון המטוס.

כשאדיר הגיע לכסא שלו במטוס, הוא הניח עליו את הפאוץ', ומיהר אל עבר אדם שפגש בשדה התעופה, כדי לבשר לאותו אדם, ששמע את סיפורו של אדיר ולא האמין שאדיר יצליח לעלות על הטיסה, כי הוא הצליח לבסוף לעלות עליה. אבל כשחזר אדיר לכיסאו, הוא מצא שמישהו אחר יושב בו, ושהפאוץ' שלו נעלם. אותו אדם שלף לבקשתו של אדיר כרטיס עם מספר הכסא של אדיר, ואדיר חשב שהוא פשוט גנב אותו מהפאוץ'. לבסוף אדיר מצא את הכרטיס שלו עצמו, והתברר כי פשוט חלה טעות וששני האנשים קיבלו את אותו כסא.

הדיילים ביקשו מאדיר ומהאיש השני לרדת מהמטוס עד לבירור העניין, אבל שניהם לא הסכימו לעשות זאת. לבסוף ניגש אליהם דייל והודיע להם שאכן חלה טעות מצערת, וביקש מאדיר להתלוות אליו, אלא שבמקום להוריד אותו מהמטוס, הוא הוביל את אדיר למחלקת העסקים, וכך חזר אדיר לישראל ברוב כבוד והדר.

***

כשנפרדנו מהשניים לשלום, דברנו בינינו על זה שהסיפור, אמיתי ככל שיהיה, נשמע כמו אגדה לחג נוסח חסידי ברסלב, אבל אז הבנו שגם לנו בעצם התרחשה אגדונת חג קטנה - לא רק שהבחנו בנורית האדמדמה בזמן, דבר יוצא דופן בהתחשב בנפשות הפועלות, אלא שמשום מקום הופיעו שני מלאכי סיוע, ובנדיבות לא ישראלית הציעו לנו מיוזמתם לקחת אותנו לאילת ולהחזיר אותנו משם, כנגד כל הסיכויים.

ולגבי ההבדל בין היקפי הפלא, טוב נו, אצל אדיר היה מדובר בנס של ראש השנה היהודית, ואילו אצלנו היה מדובר בנס של ראש השנה האזרחית, ככה שאין מה להתפלא על השוני שבין גדלי הנסים.