בפינת הבישול של נעמי עובד ערב רב של אנשים. ילדים קטנים שבוחשים את תכולת הקערות, מבוגרים באים בימים אשר עוסקים באריזת התוצרת, ועוד הרבה נשים וגברים מכמה צבעים ומספר גזעים, שאחראים על תהליך הבישול המורכב. למתבונן מהצד הם נראים כחלק מגוף מתואם אחד, עובדים בשקט ובהרמוניה, ללא הפסקה, ומסביב לשעון. תחלופת המשמרות כמעט ואינה מורגשת. הביקוש, כך מסתבר, רק הולך וגדל. ועל התזמורת כולה מפקחים נעמי ושני בניה הקטנים.

פינת הבישול של נעמי מורכבת ממספר אגפים. באחד מאוחסנים ספרי המתכונים וכלי המטבח, בשני הרכיבים הרגישים שמחייבים טיפול עדין, בשלישי מפוזרים ארגזים רבים שמכילים את יתר הרכיבים, וברביעי, הגדול מכולם, מצוי המטבח. המטבח אפוף דרך קבע בעננת גזים רעילים. אחת הסיבות לשקט המתמיד במטבח היא העובדה שכל העובדים חובשים מסיכות גז.

פינת הבישול של נעמי היא בעצם מעבדת נפץ. מכינים בה חומרי תבערה, בין השאר כדי שיזינו מדורות שאינן נכבות לעולם. המדורות משמשות כדי לסמן טריטוריה במרחב, וגם כדי להאיר את הדרך לשיירות הלוחמים בדרכן אל המטרה. המטרה עצמה לא ברורה, אבל מוגדרת היטב. ספרי תו"ל עבי כרס מורים את הדרך אליה ואת מרכיביה ובדידיה, אבל התוצאה הסופית, השורה האחרונה בכל ספר, אינה סופית כלל ועיקר, אלא היא תחילתו של עידן חדש שגורלו לא ברור, ועל טיבו, מיטיב או גורע לעומת ההווה, נטושות מחלוקות עזות.

נעמי עצמה משולה בעיני כולם לשרה מקפה תמר של הבישול המעשי. אישה בגיל מתקדם אשר שולטת בעובדיה ביד רמה, ומגישה לאורחים מאפים לא-אנינים אך יעילים בדרכם שלהם. בנה הבכור של נעמי מת לפני מספר שנים לאחר שבמסכת הגז שהוא חבש ארעה תקלה, אך הוא סירב לצאת ולהתאוורר לפני שהכנת הסופלה המפורסם של נעמי תסתיים. לבסוף הוא צנח ומת כשראשו צולל לתוך הסופלה. כשהרימו אותו העובדים האחרים, היו פניו מעוותות ללא הכר. הסופלה המפורסם של נעמי היה מפורסם בחומציותו.

בירכתי פינת הבישול של נעמי, מאחורי קיר אטום, מצוי חדר הסבה קטן בו ממתינים הלקוחות לקבל את המנות שהזמינו. רוב הלקוחות מסתפקים בהזמנת משלוחים הביתה, אך חלקם מתעקשים לקחת בעצמם את המרכולת הנפיצה, על אף שהכניסה היחידה לקהל הרחב הינה דרך מנהרה צרה וארוכה שעוברת מתחת לרחובות העיר, ופתחה האחר מצוי בתוך סלון בית מעברו השני של המחסום. מדי כמה חודשים המנהרה מושמדת על ידי כוחות מיוחדים, אך נעמי מעסיקה שני עובדים ניגרים רזים וחזקים, במיוחד לצורך חפירת מנהרות חלופיות. נעמי משלמת כסף טוב, ולכן אין לה בעיה למצוא בכל פעם בית חדש שדרכו תתאפשר הכניסה למנהרה והיציאה ממנה. נהפוך הוא, בעלי בתים מתחרים ביניהם על הזכות להעניק לנעמי את שירותיהם.

בפינת הבישול של נעמי תלויים גזרי עיתון שבהם ביקורות שנכתבו על המקום. רוב הביקורות הינן משתפכות, ושמה של פינת הבישול כבר יצא למרחקים. אבל נעמי, אישה למודת ניסיון, מזכירה לעובדיה בכל עת כי לא ניתן לנוח על זרי הדפנה, וכי בכל יום יכול להקיץ הקץ על המקום. מאז שבנה מת, נדמה לנעמי לעיתים כי עדיף היה אם הקץ היה מקיץ מתרדמתו מוקדם מהמתוכנן. הבישול, איכשהו, איבד מטעמו עבורה.

ביום בהיר אחד הפכה פינת הבישול של נעמי לאפר ואבק. פצצה מונחית היטב עשתה את דרכה במשך מספר שניות מהלוע אל המטרה, ובמשך שבריר נוסף העיפה לכל רוחות השמים את המקום על עובדיו. עננה גדולה של עשן וגזים רעילים התאבכה מעל השכונה למשך דקות ארוכות, ומשזו פגה, התגלו ברחובות הסמוכים חלקי וחלקיקי אברים, במצבי צבירה שונים.

נעמי היתה בדרכה מהשוק אל פינת הבישול, כאשר נשמע ונראה הפיצוץ העז. לאחר מספר דקות נפוצה השמועה כי הפגיעה היתה בפינת הבישול שלה. נעמי, חרדה לגורל המקום ועובדיו, ויותר מכך לגורל שני בניה הנותרים, קרסה תחתיה. כשהתעוררה מעלפונה היא התבשרה כי אין ניצולים. לא לקץ כזה היא פיללה, קץ שלא כלל אותה אך כלל את כל היתר. במשך שבוע ימים לאחר מכן לא היתה נעמי מוכנה לערוך טקס קבורה לבניה. היא לא אכלה מאום ולא פצתה את פיה. תחת זאת היא הסתובבה בכל הרחובות אשר הקיפו את פינת הבישול, ועברה מבית לבית, כשבידה שקית ניילון גדולה, בחפשה אחר שיירי גופות בניה.

בכל פעם שהיתה נתקלת בגוש מפוחם או בכל דבר אחר שהזכיר במרקמו שרידי אדם, היא היתה תוחבת אותו לתוך השקית, ובלילות היא היתה בוחנת את תכולת השקית מקרוב, ותרה אחר סימני גופם של בניה. ומשלא היתה מגלה סימן היכר וודאי, היא היתה משרבבת לשון וטועמת בקצה לשונה מהבשר, שכן היה זה סב סבה שהתגאה תמיד בשני דברים; בחוש הטעם המשפחתי המפותח ובכך שלמשפחה יש ריח וטעם ייחודיים כתוצאה ממאות שנים של עיסוק בבישול. מעניין, חשבה לעצמה, אם סב סבה העמיד גם הוא את התיאוריה שלו למבחן מעשי.

אחרי שבוע של חיפושים החליטה נעמי כי חיפושיה הופכים להיות חסרי טעם או ערך, ובעזרתם של כמה ידידים הוציאה ממקרר ביתה חמש שקיות גדושות והעבירה אותן אל בית הקברות של העיר. בהגיעה לבית הקברות היא ביקשה לטמון את השקיות בשני קברים צמודים, שעל כל אחד מהם ייכתב 'מת במילוי תפקידו במטבח', אלא שמפקד בית הקברות, שמתוקף תפקידו היה חייב לדווח לממונים עליו על כל קבורה וקבורה, קיבל הודעה בהולה לעכב את הטקס. לאחר שעה קלה הגיעו למקום מספר חיילי מליציות ואיתם כמה פקידים ממשלתיים, והודיעו כי בעקבות הסכם שנחתם עם צבא האויב, עליהם לוודא כי אל תוך השקיות לא השתרבבו חלקי גופות של חיילי האויב, אשר כמה מהם נהרגו גם הם בעקבות הפיצוץ העז שהחריב את פינת הבישול של נעמי.

שלוש שעות תמימות המתינו נעמי, מלוויה, החיילים והפקידים לתשובה מוסמכת, תחת שמש צהריים קופחת, עד שהגיעה הודעה רשמית לפיה כל רופאי בית החולים עסוקים בהצלת החיים ואין להם זמן להתפנות לבחינת המתים. על מפקד בית הקברות הוטלה המשימה לקבל החלטה אמיצה, וגם דחופה, בהתחשב בריח הצחנה שהתחיל לעלות מהשקיות. לבסוף קבע המפקד כי לאור העובדה שחמש שקיות ממילא אינן יכולות להתחלק שווה בשווה לשני קברים, יש לקבור שתי שקיות בכל קבר, ואת הנותרת יש לשלוח אל צבא האויב, בהתאם להסכם. וכך אכן נעשה.

במשך עשרים שנים לאחר מכן, עד שחטפה שבץ במהלך הכנת מאפה ומתה, היתה נעמי פוקדת מדי שבוע את שני הקברים הצמודים. ביתר הזמן היא היתה מבשלת בפינת הבישול החדשה שפתחה, אותה הגבילה רק לתפריט צמחוני ומזין. במשך השנים היא התיידדה עם מפקד בית הקברות שהתגלה כאדם חביב ורגיש, ושניהם היו נוהגים לשתות כוס תה מהביל על תלולית העפר שנעמי שמרה לעצמה בצמוד לקברי בניה. פעם אחת, ברגע של כנות, שאל אותה המפקד אם לא מפריע לה שבתוך קברי בניה, עליהם הזילה דמעות לא מעטות, שוכנים, סביר למדי, גם שרידים של חיילי האויב. נעמי הרהרה בדבריו כאילו לא חשבה על האפשרות קודם לכן, אך לבסוף ענתה כי סב סבה טעה טעות גדולה. לכל עשרות החתיכות שטעמה בקצה לשונה היה טעם אחיד, ולא ניתן היה להבחין בין מקורה של חתיכה אחת לבין מקורה של האחרת, ואם היא, המחזיקה מעצמה כמומחית גדולה לטעמים, אינה יכולה להבדיל בין החתיכות, אז כבודן של כל החתיכות הינו זהה בעיניה, והיא לא מוצאת טעם לערוך ביניהן אבחנה מלאכותית.

במשך אותן עשרים שנים פרחו בעיר פינות בישול רבות נוספות, חלקן גדולות ומשוכללות יותר מפינת הבישול המנוחה של נעמי, והגידול בביקוש למרכולתן היה הדבר הבטוח ביותר באזור. למרות זאת, פינת הבישול של נעמי הפכה לאות ולמופת בעיני תושבי העיר, וזכרה לא נשכח. אחת הסיבות לכך היתה העובדה שבמקום בו עמדו שרידיה הוקם לאחר מספר שבועות גל-עד, עליו נכתב באותיות מסולסלות 'פה הוכנו תבשילים שלהם טעם גן עדן'. מדי כמה חודשים היו פעילים קיצוניים מוחקים את המילה גן עדן ומרססים במקומה את המילה גיהינום, אבל עובדי ניקיון חרוצים היו משיבים תמיד את הכתובת המקורית על כנה תוך זמן קצר.

[מוקדש לשני החיילים שמתו לשווא לפני כמה ימים, במהלך החיפושים המיותרים אחרי שרידי חלקיקי אדם בשטח אויב, שרידים שהופצו עד ידי הצד השני לכל עבר, בעזרת חומר נפץ שהוכן על ידנו, במטרה להרוס מנהרות שדרכן מוברח חומר נפץ שהוכן על ידי הצד השני]

[ועוד הערה אחת. בזמן שפרסמתי את הפוסט, לא הייתי מודע בכלל לפגזים התועים שירינו היום על ההפגנה ברצועה, מהם מתו לא מעט ילדים פלשתינאים. מבחינתי, אפילו שהתקרית קרתה לפני הפוסט, עדיין, בגלל שלא ידעתי עליה, הפעם המציאות יישרה קו עם הוירטואלי, ולא להיפך. ספוקי.]