לכבוד יום ההולדת ה-19 של הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, הכנתי טבלת סיכום ביניים, יבשושית מאוד למראה, אבל עקובה מאוד מדם.

הטבלה כוללת רק נתונים, ומתחתיה אני מביא כמה הסברים לגבי תוכנה, ואחריהם את המסקנות שלי מכל העניין.

הבהרות והסתייגויות:

1. דיוק במספרים: כל הנתונים שלמעלה לקוחים מהאתר של מרכז בצלם, כיוון שרק בו יש פירוט מלא יחסית של הנתונים, ואותי מעניינת המגמה יותר מאשר דיוק מוחלט במספרים. לגבי חלק מהתקופות מצאתי מקורות נוספים, והנתונים לפיהם היו שונים. למשל:

- לפי האתר של צה"ל, באינתיפאדה II נהרגו 1115 (ולא 1017) ישראלים.

- לפי ויקיפדיה, ב-2005 נהרגו 45 (ולא 50) ישראלים, וב-2006 נהרגו 38 (ולא 23) ישראלים.

לכן יש לקחת את נתוני בצלם בעירבון מוגבל, ולהביא בחשבון שבאופן כללי ייתכן והם מנפחים את מספר ההרוגים הפלשתינאים או מקטינים את מספר ההרוגים הישראלים.

2. חלוקה לתקופות: הדעות לגבי מועד סיום האינתיפאדה ה-I חלוקות, יש שרואים את סיומה בפרוץ מלחמת המפרץ ויש שרואים אותה בחתימת הסכמי אוסלו, ולכן חילקתי אותה לשני חלקים. את התקופה שמסיומה ועד לאינתיפאדה ה-II חילקתי גם לשניים, כדי להראות את המגמה.

3. נתונים נוספים: הנתונים כוללים ערבים ישראלים שנהרגו בידי פלשתינאים וההיפך. הנתונים אינם כוללים (א) ישראלים (בודדים) שנהרגו בידי ישראלים (ערבים ויהודים), (ב) פלשתינאים (מאות) שנהרגו בידי פלשתינאים (תאונות עבודה וסכסוכים פנימיים), (ג) אזרחים זרים (מאות) שנהרגו בידי פלשתינאים וישראלים, (ד) מחבלים מתאבדים (בודדים).

מסקנות:

1. באופן כללי, האינתיפאדה ה-II הרבה יותר קטלנית מקודמתה, ונהרגו בה עד כה מדי שנה פי 5 (!) יותר פלשתינאים וישראלים (647 / 163) מאשר נהרגו מדי שנה בתקופה שמפרוץ האינתיפאדה ה-I ועד לתחילת הנוכחית (121 / 33).

עם זאת, מאז שנת 2002, שהיתה שנת שיא בקורבנות (כ-1000 פלשתינאים וכ-450 ישראלים), היתה קיימת מגמת ירידה רציפה במספר הקורבנות בשני הצדדים, אבל ב-2006 מספר ההרוגים הפלשתינאים האמיר שוב, בייחוד במחצית השנייה של 2006 בה נהרגו מעל 400 פלשתינאים, כנראה כתוצאה מחטיפת גלעד שליט ופרוץ מלחמת לבנון השנייה.

2. בתקופות בהן האמיר מספר ההרוגים הישראלים, האמיר בדר"כ גם מספר ההרוגים הפלשתינאים (או שמא ההיפך הוא הנכון, לגבי מי האמיר קודם). בהתאם, היחס 1:4 (ישראלי הרוג על כל 4 פלשתינאים הרוגים) מתברר כיחס קדוש, כאשר הוא מתעקש להתקיים גם בתקופה שמפרוץ האינתיפאדה ה-I ועד לפרוץ ה-II, וגם בתקופה שמפרוץ האינתיפאדה ה-II ועד היום.

החריגים הבולטים לכך היו התקופה בה נהרגו באופן יחסי יותר ישראלים – התקופה שבין שתי האינתיפאדות, מהסכמי אוסלו ועד לפרוץ האינתיפאדה ה-II (פיגועי טרור רבים מצדם וכיבוד הטריטוריה שלהם מצדנו), והתקופות בהן נהרגו באופן יחסי יותר פלשתינאים – תחילת האינתיפאדה ה-I (התקופה העממית שבה עדיין לא שוכללו אמצעי הלחימה שלהם), וגם, ובעצם בייחוד, שנת 2006 היוצאת מאיתנו לטובה, ובולטת בחריגותה בהקשר זה.

3. אבל הטבלה רק מציפה שאלות, ולא פותרת את השאלה החשובה מדוע 2006 היתה כל כך יוצאת דופן, גם מבחינת יחס ההרוגים (ישראלי על כל כמה עשרות פלשתינאים), ואולי יותר חשוב, גם מבחינת מיעוט הקורבנות הישראלים (הכי מעט מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה, להוציא את תקופת "השקט שלפני הסערה", שקדמה לאינתיפאדה ה-II) ?

פתרון חלקי לשאלה ניתן למצוא במספר ההרוגים הישראלים בפיגועי התאבדות, שלמרות כמותם הקטנה (פחות מ-0.5% מאירועי האינתיפאדה ה-II) גובים קורבנות רבים (כמעט 50% מההרוגים בה - נכון לסוף 2005). מספר הרוגי פיגועי ההתאבדות צנח בהתמדה מדי שנה, מכמות אסטרונומית של 220 בשנת 2002, עד ל-15 בלבד בשנת 2006 (אגב, בתקופת "השקט שלפני הסערה", היה הרוג בודד מפיגוע התאבדות בכל אחת מ-3 השנים 1998-2000).

ברור לי שתרמו לכך כמה גורמים שונים: מאמצי מודיעין כבירים (אם כי כאלה היו תמיד, בכל תקופה בהתאם למגבלותיה), גדר ההפרדה ההולכת ונבנית (למרות שיש הטוענים שחצי גדר משולה לחצי דלת נעולה), ההתנתקות (הוצאת ישראלים משטח מסוכן ונעילה טובה יותר של אותו שטח מפני חדירה), וגם התירוצים שסיפקו לנו בני דודינו בשנה החולפת לשם תקיפתם ביעילות מרובה (מצד אחד חטיפת גלעד שליט שפשוט דרשה תגובה, ומצד שני המלחמה בלבנון שסיפקה שקט תעשייתי לפעילות הצבא בשטחים).

אבל האם באמת השכלנו להתמודד איכשהו עם התופעה (האינתיפאדה בכלל ופיגועי ההתאבדות בפרט), או שמא מדובר בחריג מקרי או זמני? לי עצמי אין תשובה, וכנראה שרק ימים יגידו.

4. אך בואו נקל עם עצמנו ונאמר שאכן הצלחנו להתמודד, לפחות לעת עתה, עם התוקפנות הפלשתינאית. האם די בכך? האם מצב בו נהרגים יחסית מעט ישראלים (בשנת 2006 מתו פי 20 יותר ישראלים מתאונות דרכים מאשר מידי פלשתינאים), ומולם מתים מאות פלשתינאים, כשברקע מאיימות להתרגש עלינו שיטות הרג חדשות (קסאמים משופרים שישוגרו מיו"ש, למשל) או מלחמת אזרחים אצל הפלשתינאים, וברקע של הרקע עומדים גם עניינים של זכויות אדם ועוני אצל בני דודינו, הוא מצב דברים המניח את הדעת? לא נראה לי.

אז מה המסקנה הסופית לעניין מניעת הקטל ושיפור המצב הקיים?

המסקנה היא שעוד ארוכה הדרך.

ומהי המסקנה לעניין סיום דרך הקטל?

לטעמי, הגברת האלימות אינה פתרון שיועיל לטווח הארוך, וברוב השנים היא התגלתה כפתרון לא מוצלח גם לטווח הקצר (מהטבלה עולה שבדר"כ ישנה קורלציה בין מספר ההרוגים של שני הצדדים), אז נותרנו עם האופציה האחרת - השלום.

ומה המסקנה לעניין השלום?

המסקנה היא שעוד ארוכה הדרך.

ומהי המסקנה לעניין קידום דרך השלום?

תשאלו את ביבי, אולמרט, פרץ, פרס, ליברמן וברק, ותקבלו מכל אחד פתרון שונה, אבל זה ממש לא משנה, כי במילא אני לא רואה איך בעתיד הנראה לעין ייבחן אחד מהפתרונות האלה ברצינות.

אז מה נותר לעשות, תשאלו?

לזכור לעדכן את הטבלה בתחילת השנה הבאה.