עמוס וגיורא נקראו להיכנס לחדר התדרוכים לקראת היציאה למבצע. למעשה כבר ביום האתמול הם סיימו לשנן את מסלולי הטיסה ואת נקודות הציון של המטרה להשמדה - מחסן נשק במסווה של בית חולים לחולי נפש, בחלק ההרוס של השכונות הדרומיות של צידון - אבל כללי הטייסת חייבו אותם להיות נוכחים בתדרוך האחרון, כשעה לפני שעת היציאה אל המסוקים.

עמוס לא היה מרוצה מהמידע המודיעיני. הידיעות לא הוצלבו כראוי, תאריכי המיידעים היו ישנים מדי לטעמו, והיה קיים מידע סותר שבעיניו לא יוחסה לו די חשיבות. גם היקפם המשוער של חומרי הנפץ במקום לא הצדיק בעיניו הסתכנות ביציאה למבצע שאיכות המודיעין ביחס אליו שנויה במחלוקת. אלא שגיורא חלק עליו. לגיורא היה די בכך שהמפות בהן מפורט מערך הנ"מ של האויב היו מפורטות ועדכניות דיין, וכל היתר לא היה, בעיניו, מעניינו. "נכנס, נצא, נסגור עניין, נחזור, ונגמור את טורניר השש-בש שהתחלנו. מה צריך יותר מזה?"

גיורא היה בן זוגו של עמוס במבצעים רבים, ועם השנים אף הפך לחבר טוב גם באזרחות, אלא שגיורא לא היה מעוניין לערב את עצמו בשיקולים ערכיים, לא רק בצבא אלא בכלל, והעדיף להתרכז במקצועיות שלו עצמו. בביצוע המשימה שהוטלה עליו, נטו. הרבה הגדירו אותו כחייל מהמעלה הראשונה, אך עמוס היה מבכר שלצידו יהיה עוד קוץ-בתחת-חסר-אלוהים אחד, כפי שהגדירו רבים את עמוס עצמו, בשל העקשנות חסרת הפשרות שלו בכל הנוגע לקבלת מידע מלא ושיתופו בשיקולים המבצעיים.

גיורא לחץ, "יאללה עמוס, בוא נסיים כבר ונספיק עוד משחק אחד לפני ההמראה", אך עמוס בהה לסירוגין בניירת שהיתה פרושה על השולחן ובסגן הצעיר מהמודיעין שחזר ואמר "המידע הזה מספיק לפי כל קריטריון", וסרב לקום מכיסאו. לבסוף סגר מפקד הטייסת את הישיבה, כעשרים דקות לפני המועד שנקבע לאסיפת הטייסים לכיוון המסוקים, ובכך נדחה המשך הטורניר למועד מאוחר יותר.

השניים ירדו מהג'יפ שהוביל אותם אל רחבת המסוקים והחלו לעשות את דרכם אל שני המסוקים המונעים, שסביבם כבר טרחו כמה מכונאים, כשברקע מאדימים השמיים בדקות הראשונות שלאחר השקיעה. גיורא הכיר את השיגעונות של עמוס היטב. אם לא היה נחשב לטייס טוב כל כך, הוא כבר היה מועף מזמן מהטייסת בגללם. בלא מעט פעמים עמד עמוס בפני סירוב פקודה, רק בגלל שפרט כזה או אחר במבצע לא מצא חן בעיניו. בחלק מהפעמים לא היה זה עמוס שהתקפל ברגע האחרון, ומי יודע מה היה עולה בגורלו אילו מפקד הטייסת לא היה ותרן כל כך, יתר על המידה היו שאמרו. לעיתים היה מפקד הטייסת משנה לבקשת עמוס את פרטי המבצע, בשל חשש מהתהודה השלילית שתיווצר אם עמוס ינטוש את התדריך ויסתגר בחדרו, בדרך לחקירה צפויה בדבר הסירוב החריג לביצוע ההוראות שהוטלו עליו.

מפקד הטייסת השקיף מחדרו לעבר רחבת המסוקים. עמוס היה הטייס החביב עליו בטייסת, אם כי גם הבעייתי מכולם, זה שפוטנציאל החריגוּת שלו, לטוב ולרע, היה הגדול ביותר. לפעמים היה מחשיב את עמוס בתור המצפון שלו עצמו, והיה משבץ אותו במכוון למשימות בעייתיות, מתוך ידיעה שאם עמוס יאשר אותן, הרי שלבטח אין בהן פסול. רק שימריאו כבר, חשב לעצמו, לאחר ההמראה הרי כבר אין דרך חזרה. בלב ליבו הוא חשש שייתכן ועמוס צודק בהערותיו. גם הוא הבחין במידע המודיעיני הלקוי, אך הפעם הוא לא יכול היה לשעות לעמוס והצדקנות המרגיזה שלו, ההוראות מלמעלה היו ברורות וחד משמעיות. יש לתקוף מטרות איכותיות כמענה להתקפה מוצלחת של החיזבאללה, מוקדם יותר באותו שבוע, ויש לעשות זאת באופן מיידי. ומתוך המטרות שהיו בבנק המטרות, זו נראתה ההולמת ביותר. מאז היציאה מלבנון הידלדל המודיעין האיכותי ביחס לגזרת דרום לבנון ועמו גם בנק המטרות באזור.

עמוס וגיורא המריאו מהבסיס שמוקם בצפון הארץ והתחילו לנוע צפונה לאורך החוף, בטיסה חשוכה, כשהם מנמיכים טוס על מנת להתחמק כמה שניתן ממכשירי המכ"ם של האויב. שני המסוקים היו עמוסים בכלי נשק ולכן גם קצרים בדלק, וכתוצאה מכך היה עליהם לשמור על מסלול ישיר ככל הניתן ולא להתברבר בדרך. בהתאם, ההוראות למקרה של התקלות בקשיים בלתי צפויים היו לחזור הביתה מבלי לבצע "מהלכי גבורה" מיותרים.

כרבע שעה לאחר חציית הגבול, ובמחצית הדרך אל המטרה, הודיע גיורא בקשר כי נדלקו אצלו שתי נוריות חיווי המצביעות על תקלה הידראולית במסוק. המשמעות היתה ברורה, ביטול המשימה. עם תקלה כזו לא ניתן להמשיך הלאה. מפקד הטייסת עלה לקשר והודיע באופן פורמאלי על חזרה הביתה. גיורא החל לעשות סיבוב רחב דרך הים, ועמוס היה אמור לבצע סיבוב דומה אחריו. המסוקים לא התגלו על ידי אף אחד, והטיסה חזרה אמורה היתה להיות קצרה ובטוחה. אלא שעמוס היסס.

גיורא, שהבחין בכך שעמוס אינו צמוד אליו יותר, פנה אליו בקשר הפנימי שבין שני המסוקים, וביקש לברר את מיקומו. עמוס השיב לו כי הוא מתעכב מעט וביקש מגיורא כי ימשיך בלעדיו. מהלך כזה נחשב לשבירת כל נוהל שקיים בספר; טיסה שלא במסגרת זוג, המשך במשימה שבוטלה, אי דיווח על מיקום, ועוד כמה הפרות. גיורא החל לחשוש כי עמוס חוזר על אחד מהתרגילים האלה שלו, שהסוף שלהם לא יכול להיות טוב. "אני אהיה חייב לדווח על זה, עמוס, בוא כבר", הוא ניסה ניסיון אחרון, אלא שעמוס רק הפטיר "תעשה מה שצריך, אני יורד מהקשר", ומאז נדם.

עמוס החליש עד למינימום את עוצמת הקשר, כך שהנביחות הצורמות שהחלו להישמע בו נשמעו לא יותר מאשר זמזום של דבורה מרוחקת. הוא המשיך במסלול המתוכנן אל עבר צידון, והיה רחוק ממנה כחמש דקות בלבד. חמש דקות למען בירור האמת, חשב לעצמו, לא מחיר גדול כל כך. באופק כבר הבחין באורות העיר שאותה הכיר היטב מטיסותיו הרבות בשמי דרום לבנון. גם את בית החולים לחולי הנפש, אשר נקרא בפי תושבי צידון בשם החיבה המפוקפק "בית אל מג'נון", הוא הכיר היטב. וכך גם את השדה שהיה בלב החורשה שמדרום לבית החולים, בו יצא לו לנחות לא פעם. הוא החל להנמיך עוד יותר לקראת נחיתה, תוך שהוא מגשש באחד התאים אחר אקדחו שהיה מונח שם דרך קבע.

***

עולמה של רוויטל היה מורכב מרסיסי חלומות של אחרים. כשהגיעה לשנות העשרים של חייה היא כבר למדה להפוך את המוזרות הזו הטבועה בה ליתרון רווחי כלכלית, אך בהיותה ילדה בכיתה ג', לא זו בלבד שלא הצליחה להפיק מכך כל תועלת, אלא שהיא נחשבה על ידי ילדי המושב האחרים, ואף על ידי חלק לא קטן מהמבוגרים, לילדה חריגה ולעוף מוזר ביותר.

בגיל 9 נלקחה רוויטל לאבחון פסיכולוגי בבית חולים גהה. האבחנה שאליה הגיע הרופא הבוחן היתה חשש לפיצול אישיות, שכן רוויטל הרבתה לדלג בין דמויות שונות שלא היו ולא נבראו בסביבתה. הרופא המליץ על חודש אשפוז לצורך אבחון מדויק יותר, אך אימה של רוויטל סירבה בתוקף מחשש שילדתה לא תצא משם כשם שהיתה, אם בכלל.

מספר חודשים לאחר מכן תיארה רוויטל באזני אימה, אשר היתה היחידה אשר היתה מוכנה להקשיב לסיפוריה מבלי לבטלם כשטויות, חלום מתמשך על אישה זרה הכלואה בצינוק בדרום הארץ. החלום היה חי ומלא בפרטים, וחלקים ממנו חלמה רוויטל בעודה ערה, ותוך כדי תיאור החלום נדמה היה כי רוויטל חווה אותו בגוף ראשון ולא רק כצופה מהצד. בסופו של דבר חוותה רוויטל מעין מוות קליני של גיבורת החלום, וכתוצאה מכך נפלה למשכב ולא היתה מסוגלת לקום מהמיטה במשך שבוע ימים.

ביום בו קמה רוויטל ממיטתה התפרסמה בעיתון כתבה מזעזעת על פרשיית כליאה של אישה בדואית על ידי קרובי משפחתה בתוך באר עתיקה, שנסתיימה במותה של אותה אישה מהתייבשות. אימה של רוויטל הסתירה את העיתון במגירה גבוהה של ארון הכלים, אבל הדמיון שבין הכתבה לחלום של רוויטל המשיך להטריד אותה במשך ימים רבים.