הפוסט הזה היה אמור להתפרסם במקור בבלוגידוף, בעקבות מהלך שנעשה שלא על דעתי, ושאני אתייחס אליו למטה יותר. בכל מקרה, קלמן הציע בתגובות אצלו בבלוג כי "אנחנו נשלח אליה את הפוסטים והיא תפרסם אותם כלשונם וללא שום תיקון או עריכה", וג'ון הסכימה להצעה, כנראה גם בשמי ובשם אמיגו (לא ברור על סמך מה), וכך יצא לדרכו בלוג הגידופים.

היום, כשמסרתי במייל לג'ון את פוסט התגובה שלי שהתעכב קמעא, אשר מעצם טבעו הוא השמצתי מה, הוספתי ליתר בטחון הערה כי אני מצפה שהפוסט יתפרסם כמות שהוא, ללא שינויים, מחיקות או תוספות, אלא שלהפתעתי חזרה אלי ג'ון עם התשובה הבאה: "אתה לא יכול להציב דרישה כזאת". ובכן, לדעתי, לא רק שאני יכול להציב דרישה כזו, אלא שאין בנמצא דרישה לגיטימית יותר ממנה, וזאת לא רק בגלל שהאיסור על עריכה היה חלק מהתנאים המוקדמים, אלא בעיקר בשל כך שלטעמי לפחות, הצנזורה אין מקומה בבית ספרנו, וודאי שלא בבלוג שמטרתו המוצהרת היא השמצות (ולא מצאתי בשום פינה בבלוגידוף סייג לפיו השמצה של בעל הבלוג אינה מותרת).

לכן פניתי אל ג'ון פעם נוספת והבהרתי שדרישתי עומדת בעינה, וביקשתי שהיא תחזור אלי ותגיד לי את החלטתה, וג'ון אכן הודיעה כי אין בכוונתה לפרסם אותו. אז החלטתי לפרסם את הפוסט כאן. מן הסתם, הרי זה המקום הראוי ביותר למטענים העודפים שלי. אז הנה הוא, הפוסט המדובר, בנוסחו המקורי וללא מחיקות או השמטות מכל סוג שהוא.

הטובים, הרעים והמכוערים

הקדמה פילמאית

קלינט איסטווד נולד ב-31.5.1930. ממש לא מזמן, אם סופרים רק את הימים והחודשים, בלי השנים. אז רק טבעי שהוא ישמש כבורר במחלוקת הזו שנתגלעה פה. אני ממהר לנכס לעצמי את התפקיד של קלינט, מטעמים מובנים, ואני מניח שדי ברור מי פה בדיוק בתפקיד לי-ואן-קל(יפ)מן, אז אמיגו נותר עם התפקיד של אלי וולך החביב, תפקיד קצת כפוי טובה, אבל זה רק לעת עתה. אני לא מתכוון לדבוק בסרט אחד בלבד. ובכל מקרה, לא הוא זה שמת בסוף הסרט.

האמת, שלרגע התפתיתי לחקות את קלינט ב"בעבור חופן דולרים", ולגרום לקלמן ולאמיגו להילחם זה בזה עד חורמה (ג'ון - אני סומך עלייך שלפחות את תביני את ההקשרים הסרטיים - הם יתחילו להסתבך עוד מעט), אבל אף פעם לא חיבבתי את המסר של הסרט הזה, או את התפקיד של קלינט בו. אני מעדיף הרבה יותר את תפקיד הכומר-הפושע-מורה-הנבוכים שמילא קלינט בסרט Thunderbolt and Lightfoot (אחד האהובים עלי, אגב), בעודו מדריך את ג'ף הצעיר והחתיך, וספיקינג אוף ג'ף, הייתי מאוד שמח לראות בקלמן וג'ון מעין קאטר ובון, אבל לצערי מיועד להם תפקיד אחר בסרט הזה. 

בכל מקרה, בערך שש שנים אחרי שקלינט הדגים את טוב ליבו, הוא החל להזדהם בתור הארי קלאהן, תוך שהוא מנקה את העיר מסחי-יות חמדה למיניהן. תפקיד חביב זה בטח שלא, אבל לפעמים קלינט צריך לעשות מה שקלינט צריך לעשות. וכמו שהארי נהג לשאול את הנלכדים ברשתו, אני ארשה לעצמי לפנות ישירות לקלמן מעל במה זו - do you feel lucky punk?.

לגופו של עניין

לפני שאני אתחיל להשמיץ אני חייב להודות באשמה. פעמיים. פעם אחת על כך שהריתי את רעיון ההשתלחויות, ופעם שנייה על כך שמלכתחילה לא התכוונתי להשמיץ באופן ישיר ופרונטאלי, שבהחלט לא הולם את אופיי, אלא בדרך מעודנת ופאסיב-אגרסיבית, כזו שאני מורגל בה, על ידי כך שאגרום לאמיגו להשתלח בי ואילו אני אחזיר במחווה ידידותית שתאיר את אמיגו באור לא מחמיא.

אבל, בחיים כמו בחיים, הקלפים נטרפים, ונקודת הפתיחה לא תמיד מלמדת על נקודת הסיום. אמיגו, ברוב חוכמתו יש לציין, עלה על התרמית מההתחלה, ותחת השתלחות שלוחת רסן הוא חיבר פוסט "אנמי" וידידותי לסביבה הלאופרדית, אשר מתוך ראייה צרת גזרה, שלא לומר מתוך הבנה לוקה בחסר, התפרש על ידי קלמן בטעות, בתגובות לאותו פוסט, כחוסר יכולת השמצתית.

אם בכך היה נגמר הסיפור, לא היה קורה מאום (מלבד, אולי, ניצחון טכני לאמיגו), אלא שהקלפים המשיכו להיטרף בידי ידיים נוספות. אני, מתוך רצון להרחיב את יריעת התרגיל, צרפתי למשחק את קלמן היקר, ואילו ג'ון, שהתבקשה על ידי לארח בדיאבלוג את הדו-תלת-קרב החד פעמי, במסגרת פוסט אחד שיכלול את הקטעים השונים, החליטה תחת זאת לפתוח בלוג השמצות לראווה, ואף החלה לפרסם בו את הקטעים של קלמן ושל אמיגו, עוד לפני שבכלל ידעתי על קיומו של הבלוגידוף הנולד, וכמובן מבלי שנשאלתי אם אהיה מוכן ליטול בו חלק.

וכך, ביום ראשון בהיר אחד, ניצבתי בפני הגזירה שהונחתה עלי, בסגנון "וישחקו הנערים לפנינו" שג'ון כה היטיבה לתמצת בפוסט-קידום-המכירות שהיא ערכה בדיאבלוג לבלוג שעשועי-הזירה החדש. ולמען הסר כל ספק היא הבהירה במקום אחר, לאחר שאמיגו העיר לה בהקשר אחר שאני הוא מזמין הדו-קרב, כי "מה זה חשוב מי הזמין. ממילא זה לא מתנהל לפי התסריט של ליאו". והנה שוב תיאור נכון של המציאות. אלא שזו מציאות שאיני חייב להסכים לה.

האמת, שביומיים הראשונים, בהם הייתי טרוד ביצירת ריבים רבי משמעות אף יותר ולכן לא התפניתי לתגובה שכנגד (כמה מזל, בדיעבד), חשבתי באמת ובתמים לשחק את המשחק, אך אתמול, תחת השפעתה החיננית עד מאוד של אמונתה הגדולה מהחיים של אומה תורמן בצדקת דרכה הרצחנית (חלק 2), הגעתי למסקנה שאף אם אין בידי "חרב הנזו" מקורית, עדיין אני יכול להיוותר נאמן לדרכי שלי ולא לשחק את משחקם של אחרים, מה גם שכבר כמה שנים טובות אני לא מחשיב את עצמי לנער. ואין לי אלא להודות לכמה אחרים, שעזרו לי להגיע למסקנה המתבקשת. כך למשל;

קלמן, מתוך אותו חוסר הבנה נאיבי שכבר רמזתי עליו, לקח ברצינות יתר את פרויקט ההשמצות, שתפח לו מבדיחה מנומרת חביבה למוסד השתלחותי של ממש, ופרסם פוסט משמיץ שבו הוא עירב הערות מכלילניות בדבר אינפנטיליות, רשעות, גזענות, פחדנות ומה לא, פאר ותפארת לעניין נשוא הבלוג, ומשתגובתי שלי בוששה מלהופיע, הוא החל להשמיץ אף ביתר תוקף, הפעם גם בתגובות לפוסטים השונים שכבר הספיקו לצוץ כפטריות אחר הגשם בבלוגידוף המתהווה, וגם בפוסט חדש בבלוגידוף פרי עטו, שבהם מככבות המילים אשכנזים, שפנפנים, חסרי ביצים ופומפונים. בניגוד להרגלי, קראתי את דברי קלמן פעמיים. פעם אחת במקור ופעם שנייה לקראת הכתיבה הנוכחית, ואולי קלמן צודק. אולי אני באמת אוהב להתקרר קמעא לפני הריטליאיישן, אבל גם אם כן הרי זה רק לטובה, שכן אחרי מחשבה שנייה החלטתי שלא להגיב, וכך להרוג שתי ציפורים במכה אחת. כך, מצד אחד, דבריו של קלמן מצטיירים כנכונים יותר מתמיד, שהרי העדר תגובה סימן מובהק הוא להשתפנות חסרת תקנה, והרי רק משמח אותי לעזור לחבר להוכיח את צדקת דבריו, ומצד שני, דברים שאינם ראויים לתגובה עניינית, אכן יישארו ללא תגובה שכזו.

אבל אני אחטא לאמת אם אני אפיל את כל התיק על גב הסבלים התשוש של קלמן. רפרפתי על התגובות בבלוגידוף וגם בדיאבלוג, ומצאתי ביניהן כמה תגובות זחוחות ומשועשעות ביותר נוכח קרב הגלדיאטורים המתרקם, גם מכאלה שלא ממש צפיתי את תגובותיהם. אולי זה היה ריח הבשר החי שמשך אותן אליו, אולי זה היה הירח המלא שממש כרגע מתנשא מעלי, ואולי זו היתה האווירה הכוללת שהביאה אפילו לפרסומו של פוסט קידום מכירות חיצוני לקרב הגדול, אני לא יודע, אבל תודות לתגובות האלה לפחות השכלתי להבין מבעוד מועד שאני לא רוצה להיות מושאן או מושא של כמותן.

אפילוג פייסני אך החלטי

קראתי את מה שכתבתי, והדברים שנכתבו צרמו לי במקצת. לא בשל תוכנם, אלא בשל הטון שבו הם נכתבו. אבל מכיוון שבבלוגידוף עסקינן, לא מצאתי לנכון לעדן או לרכך את הדברים, גם לא לאחר הקריאה, כי הרי איך ניתן למחות כנגד השמצות, שלא על ידי השמצות גדולות אף יותר? אך כיוון שאני מרגיש חובה להבהיר את עצמי (שלא כהרגלי), אני אוסיף שלא נפגעתי חלילה וחס מאיש או ממעשה כלשהו, ולמען האמת די השתעשעתי מכל הסיפור בדיוק כמו כל אחד מכם. השתעשעתי, אבל בה במידה אני מסרב לקחת חלק שעשועי פעיל בזירה הוירטואלית הזו, ואני לא מתכוון לכתוב עוד פוסט כלשהו בעניין הזה. אז בכל זאת צדקת, קלמן, אני אוותר לי יישוב בפינה ולא אעשה שימוש באגרופיי, ואתה יכול להרגיש חופשי להשמיץ כאוות נפשך, גם או בייחוד אותי, כי בתור מזוכיסט ידוע, אני שואב הנאה גלויה משכאלה.