[ לחלק א' ]

כמה שנים לפני כן, בגיל 22, בתקופה בה עוד החשיב את עצמו לטייס צעיר, על אף שכמות שעות הטיסה המבצעיות שצבר כבר אז היתה רבה, היה עמוס טייס אף 16 זוטר ונלהב. במהלך תקיפת מטרות שגרתית נפגעה כנף מטוסו מטיל תועה שנורה על ידי מטוס אחר מהטייסת שלו, והוא נאלץ לנטוש את המטוס הבוער ומצא את עצמו צונח לאיטו אל עבר פאתיה הדרומיים של צידון. בדרך נס לא חיכה לו למטה אספסוף זועם, אלא הוא מצא את עצמו נוחת בחצר אחורית של בית גדול, הרוס למחצה ושומם.

לאחר שקיפל את המצנח והחביא אותו מתחת לסלע גדול, הצליח לגנוב כמה בגדים מחבל כביסה באחד הבתים השכנים, והחל מחפש את הדרך המובילה דרומה, אל מחוץ לעיר. כשהגיע אל אזור שנראה לו בלתי מיושב, התיישב עמוס מתחת לעץ והפעיל מכשיר המשדר אותות מצוקה והמאפשר לזהות את מיקומו. הוא השאיר את המכשיר פועל משעות אחר הצהריים ועד לשעות הבוקר של יום המחרת, אך על אף שלא עצם עין במשך כל הלילה, לא הצליח לשמוע קולות של מטוסים או מסוקים הבאים לחפש אחריו. לבסוף הבין כי המכשיר, ככל הנראה, אינו תקין, וכי גורלו תלוי רק בידיו שלו עצמו.  

עמוס החליט ליצור קשר עם הכוחות הישראליים. בידיו היו שלוש אפשרויות. לנסות לנוע בחשאי לעבר אזור הנשלט על ידי צה"ל, אפשרות קשה לביצוע כיוון שלא ידע להיכן להתקדם לבד מההימור הבטוח של תנועה מתמדת דרומה, אשר חייבה מעבר בין כמה מחסומים של פלנגות שונות; לנסות ליצור קשר טלפוני עם הארץ באמצעות טלפון עם קו בינלאומי, אפשרות שהיתה בעייתית בגלל מיעוט הקווים הבינלאומיים והחשש מהאזנות; או לנסות ולהשיג גישה למכשיר קשר כלשהו ודרכו לעלות על תדר צה"לי, אפשרות עדיפה יותר מכל היתר, אבל היכן לעזאזל אפשר למצוא מכשיר קשר.

עמוס טיפס על העץ מתחתיו רבץ כל אותה עת, על מנת להיטיב לראות את הסביבה. מצפון לו, היכן שהעיר נסתיימה, הוא הבחין בבניין גדול אשר על גגו אנטנה גבוהה. הוא החליט לנסות את מזלו, אך דחה את המסע לשעות הלילה, ובינתיים התכרבל בין כמה שיחים צפופים והרשה לעצמו להירדם. כשהתעורר היו השמיים חשוכים, ולכן החל לצעוד ללא דיחוי במקביל לכביש, שומר על מרחק ביטחון מהדרך על מנת שלא יתגלה, מכוון את עצמו לפי האור האדום שבקצה האנטנה.

בכניסה לבניין נמנם שומר על שרפרף עץ, כשגבו שעון על הקיר. השומר נראה אזרח ולא נשא על עצמו נשק. עמוס חלף על פניו בשקט והחל לעלות בגרם מדרגות צדדי, מתוך כוונה לעלות לקומות העליונות של הבניין ולחפש לאן מובילים הכבלים המשתלשלים מבסיס האנטנה. בכל קומה חיברה דלת מוגפת אל חדר המדרגות, אך עמוס דילג על פני הדלתות בעלותו מעלה. לבסוף הסתיימו המדרגות אל מול עוד דלת סגורה. עמוס משך בידית והדלת נפתחה לתוך מבואה חשוכה. כשהגיע למרכז המבואה נגלה לעיניו מסדרון הומה מאנשים, שהחל במבואה וקצהו לא נראה לעין. עמוס מיהר להסתובב חזרה לעבר הדלת, אך בצידה הפנימי של הדלת לא היתה קבועה ידית וניסיונותיו של עמוס לפתוח את הדלת על ידי דחיפתה לא הצליחו. בלית ברירה התקדם עמוס לעבר המסדרון, עד שנעצר על ידי אדם לבוש בגדים לבנים.

האיש שניסה לעכב את עמוס התגלה כאח. הבניין התגלה כבית חולים. החולים התגלו כחולי נפש. עמוס התגלה, כך לפחות חשב האח, כחולה חדש שיש לקלוט אותו למחלקה. עמוס ידע אמנם לנהל שיחה קלילה בערבית מדוברת, אך בשל החשש שמבטאו אינו מצוחצח דיו, הוא העדיף לשתוק. למרבה מזלו, חלק ניכר מהחולים נהג כמוהו, כך שהאח לא ראה בהתנהגותו משום התנהגות לא נורמלית. עמוס קיבל לידיו סט של בגדים תכולים ומיטת שדה קפיצית לישון עליה.

עמוס התלבט אם עליו להיות מרוצה מהכיסוי שזכה לו או שמא עליו להיות מודאג מה"כלא" החדש אליו נקלע. במעט הימים ששהה בבית החולים הוא חזה מספר פעמים בדרכים בהם דיכאו האחים התקפי התפרצות של החולים, והיה לו ברור שניסיון בריחה מצידו יחשב גם הוא לכזה ויטופל באופן דומה. הדבר האחרון שהיה חסר לו הוא זריקות הרגעה מטמטמות חושים או חליפת חנק. התוצאה היא שתקבע, סיכם לבסוף בינו לבין עצמו, אם רק יצליח להגיע אל המשדר שלבטח מתחבא באחת הקומות העליונות, הכל יהיה בסדר.

בינתיים ניסה עמוס ללמוד את המקום, והרבה בסיורים במסדרונות בהם הותר לחולים לשוטט, וחטא אף בגיחות הצצה זריזות לחלקים האסורים של בית החולים, כאילו מתוך טעות. מספר פעמים כמעט ונתפס, וברגעי המתח והחרדה שחלפו עליו באותם מקרים הוא הצטער על כך שלא הביא עימו לטיסה את אקדחו, שהיה שייך במקור לאביו המנוח, למרות שכבר היתה מי שיעצה לו בעבר לשאת עימו את האקדח לכל טיסה, אבל זה היה בכלל בזמן ובמקום אחרים, כשעוד לא חשב בכלל להיות טייס. אם יזדמן לי לטוס יותר אי פעם, חשב לעצמו, אני אקח אותו איתי לכל טיסה.

החיים בבית המשוגעים נדמו בעיני עמוס לבועת זמן חסרת צוהר. שעונים או לוחות שנה כאילו לא היו קיימים שם, חדשות מבחוץ לא היו מגיעות, האחים מעולם לא נדבו מידע על הקורה בעולם, ועמוס עצמו לא יכול היה לשאול מאום היות ונראה היה שאף אחד מהחולים האחרים אינו מתעניין בענייני אקטואליה, ועמוס התיירא להיחשב לחריג בין חריגים, כלומר לנורמלי. במקום זאת בילה עמוס את חלק נכבד משעות היממה בהתבוננות בשכניו המשוגעים, ובאורחות חייהם המרתקות.

שניים מהם, ג'מיל ומרזוק, שהיו גם שכניו לחדר ונראו בני גילו, התחבבו עליו ביותר, ועמוס היה מבלה איתם שעות במשחקי קלפים אשר לא הצטיינו בכללים נוקשים ולפעמים גם חסרו כל היגיון. את משחקיהם האינסופיים, שהרי בוקר ולילה היו מושגים זרים לבית החולים, היו קוטעות צרחות מזדמנות מצד חבריהם למסדרון, שאחדים מהם שימשו כצופים או אוהדים נלהבים, לעיתים יתר על המידה, שכן לא פעם היה משחק מסתיים בהפיכת השולחן על ידי צופה שמנוחתו הוטרדה ממהלך כזה או אחר שביצע אחד מהשחקנים. עמוס מעולם לא ניצח אף אחד מחבריו, אך מצד שני, גם הם מעולם לא ניצחו אותו, או זה את זה. ובכלל, הניצחון היה מושג זר לשוהי בית החולים.

יום אחד הצליח עמוס לאתר את המשדר הנכסף. מוקדם יותר באותו יום נכפת ג'מיל בשל כך שהקיא על אחד האחים, שניסה להאכילו בכוח למרות רצונו, ובכך בוטל משחק הקלפים המתוכנן, ולכן התפנה עמוס לבצע סיורים ארוכים מהרגיל במסדרונות בית החולים. להפתעתו, החדר בו מוקם המשדר היה ריק מאדם, ועמוס - המום מההזדמנות האולי חד פעמית שנקרתה בדרכו - סגר אחריו את הדלת, מיהר להתיישב ליד המשדר וכייל בו תדר צה"לי. לאחר מכן אחז במיקרופון והחל ללחוש בעברית קריאות לעזרה. אחרי דקה ארוכה נשמע קול מענה חלוש, אשר ביקש פרטים מדויקים. עמוס הזדהה ומסר את כל הפרטים הידועים לו, וביקש לקבוע מקום מפגש מיידי, תוך שהוא מזהיר כי בכל רגע עלול הקשר להיקטע. למזלו, הדובר מצידו השני של הקו היה מיודע בפרטי היעלמותו, וביחד הם הצליחו לקבוע נקודת מפגש שאינה מרוחקת מבית החולים, לליל יום המחרת.   

עמוס מיהר לסיים את השיחה, כייל במשדר את התדר הקודם והתקדם לעבר הדלת, כאשר לפתע שמע קולות צעדים במסדרון המתקרבים אל עבר החדר. בחדר הקטן לא היה מקום למחבוא, ועמוס, מתוך אינסטינקט או מתוך תושייה, התכרבל באחת מפינות החדר וחיקה בתנודות קצביות את תנועתם המונוטונית של חלק מהחולים. אל החדר נכנסו אח וחייל, וכשהבחינו בו מייד קפצו לעברו, ותוך כדי הנחתת מספר חבטות על גופו קראו לעזרה. עמוס לא התנגד וכמה דקות לאחר מכן כבר הובל כפות אל חדרו, והושם על כסא בסמוך לג'מיל. ג'מיל, אשר עדיין היה כפות גם הוא, ועד אז קיבל את מצבו הזמני בשלווה אופיינית, החל לפתע לצעוק צעקות אימים, שהיו כה רמות וחדות עד שהצליחו להזעיק אל החדר שלושה אחים, שמיהרו להוביל את ג'מיל, ויחד עמו גם את עמוס, אל קומת חדרי הבידוד.

זו היתה הפעם הראשונה בה זכה עמוס לראות את הקומה המבודדת, אשר שכנה בקומת המרתף של הבניין וכללה חדרים קטנים שנראו כצינוק יותר מכל דבר אחר. בחדרי הבידוד הושמו חולים בעייתיים, חלקם למספר ימים בודדים ואחרים לתקופות ממושכות. עמוס הוכנס יחד עם ג'מיל לחדר חשוך וחסר חלונות, בגודל של חדר אמבטיה ממוצע, אשר עמוס לא היה מסוגל לעמוד בו עמידה זקופה, בשל גובהה הנמוך של התקרה. עמוס היה מיואש, ולראשונה מאז שהגיע אל בית החולים חשש לגורלו. היה לו ברור שאת ליל המחרת הוא עדיין יבלה באותו צינוק, ושהחיילים שיסכנו את נפשם מתוך ניסיון להצילו ישובו בידיים ריקות. יתרה מכך, עמוס חשש שמישהו יחבר בין תקרית המשדר לבין ניסיון ההצלה, שמרבית הסיכויים היו שהוא ייחשף לעיני התושבים המקומיים, ואז באמת יקיץ הקץ על ניסיון ההימלטות שלו.

בין חשש להרגשת ייאוש, העביר עמוס את הזמן בשיחות עם ג'מיל. מעבר לאימון ההכרחי בשפה הערבית, הפיק מכך עמוס גם הנאה לא קטנה. דבריו של ג'מיל היו אמנם בלתי ברורים לפרקים, וההקשרים האסוציאטיביים שלו היו הזויים בעליל, אבל בחדרון החשוך הפכו באופן אבסורדי השיחות המופרכות לעוגן מציאותי של ממש. ג'מיל, מצידו, הרבה לתחקר את עמוס על השנים הרבות שעמוס בילה בגרמניה, סיפור שעמוס בדה וגיבש תוך כדי השיחות עם ג'מיל, ובכמה הזדמנויות ג'מיל אף סחט מעמוס הבטחה שכאשר ישתחררו שניהם מבית החולים, הם ייסעו יחד כדי לתור את רחובות ברלין בצוותא.

עמוס וג'מיל נותרו כלואים בחדרון למשך תקופה ארוכה. את הזמן לא היה ביכולתם לאמוד, לבד מספירת הפעמים בהן הוכנסו אליהם לתא מנות האוכל, אך הם לא ידעו כמה מנות מוגשות להם ביום. ואז, בעת הגשת המנה ה-122 במספר, נדחף מגיש האוכל לתוך התא ונורה מטווח קצר בידי שני גברים רעולי פנים. שני הגברים הקימו את עמוס על רגליו וסייעו לו לצאת החוצה, תוך שהאחורי מביניהם סובב את ראשו לעבר ג'מיל ושילח לעבר גופו צרור יריות. לימים ניסה עמוס להיזכר מה בדיוק קרה לאחר מכן, אך כל שזכר היה צעקה שיצאה מפיו ולאחריה חבטה עמומה בראשו שבעקבותיה הוא איבד את הכרתו. בתחקורים מאוחרים יותר ניסה עמוס לברר את העובדות עם שני מציליו, אך אלו הכחישו את עניין החבטה ורק טענו שעמוס התעלף מעצמו, עקב ההתרגשות ומצבו הפיזי והנפשי הלקוי.

לאחר ששכחה ההתרגשות הציבורית ממבצע השבתו ארצה, נשלח עמוס למנוחה בת חודש ימים בביתו, שבמהלכה ובסופה הוא נבדק על ידי פסיכולוגים על מנת לוודא את כשירותו. אלא שמאבקו האובססיבי של עמוס לנסות ולברר מדוע נרצח ג'מיל ולמה נמנע מעמוס לנסות ולהצילו, היקשו על השבתו לתפקידו הקודם. עמוס סרב להשלים עם קטע זה של מבצע החילוץ, אשר נחשב בעיניי כל השאר כאזוטרי וחסר עניין, והתמקדותו המתמשכת בחולה הנפש הערבי המנוח התפרשה על ידי רבים כתוצאה של משבר נפשי כלשהו. גם המכתב ששלח עמוס למרזוק ונתפס על ידי בטחון השדה לא הועיל במיוחד. לבסוף הושגה פשרה בין אנשי המקצוע, מפקד החייל ומפקד הטייסת שאליה השתייך עמוס באותו זמן, והוחלט כי הוא יבצע הסבה ומעתה יהיה טייס מסוקי קרב.

כשצעד עמוס לראשונה לטייסת החדשה, קיבל גיורא את פניו. "בא לך משחק שש-בש?" הוא שאל, ועמוס השיב בחיוך "אני אקרע אותך לגזרים", נבואה שעוד עתידה היתה להגשים את עצמה ביום מן הימים, אם כי לא באותה דרך עליה חשב עמוס באותם רגעים.

***

בגיל 14 היתה רוויטל בוגרת לכל דבר ועניין, אפילו ביחס לבנות האחרות, חברותיה לכיתת המחוננים, אליה היתה נוסעת מרחק רב ממקום מגוריה כל יום. הבנים בכיתתה, חכמים ככל שהיו, היו לא יותר מאשר תינוקות בעלי מוח מגודל, דבר שבא לידי ביטוי, בכל מה שנגע לרוויטל, בעיקר בהצקות שהתייחסו לחלומותיה.

מזה מספר שנים כבר חדלה רוויטל לספר את חלומותיה לאחרים ושמרה אותם לעצמה, למעט במקרים של פיקוח נפש. אלא שדי היה במקרים ספורים אלה כדי להקנות לה שם של יצור חריג, שמחד יש להיזהר ממנו ומאידך מתבקש כמעט לצחוק על מוזרויותיו. המעבר מבית הספר האזורי לבית הספר למחוננים לא נעשה רק לשם מיצוי פוטנציאל הלמידה של רוויטל, אלא גם מטעמים חברתיים, אלא שבמשך הזמן נתברר כי גם בין החריגים שבחבורה היא נחשבה לנטע זר.

לפעמים היתה רוויטל חושבת לעצמה מה היה קורה אילו היא היתה מתאשפזת בסופו של דבר בגהה בגיל צעיר ומבלה שם את תקופת התבגרותה. היא נחרדה כמובן לעצם המחשבה הסמי-אובדנית, בהתחשב בעובדה שמחשבה מעין זו נולדת במוחה של ילדה בשנות העשרה המוקדמות, אבל היו מקרים בהם היא פשוט אוותה לחברה שתקבל אותה כמות שהיא וללא תנאים מוקדמים וקודים מוגדרים של התנהגות.

אבל החלומות בישרו לה טובות לגבי העתיד, ומי היא שתצא כנגד הדבר היחיד בחייה שהיה נאמן למציאות יותר מאשר המציאות עצמה?