[ לחלק א' ]  [ לחלק ב' ]

רוויטל קנתה לעצמה עוד בגיל צעיר הרגל מגונה שהתבטא בחיטוט מתמיד בין אצבעות רגליה. אימה סיפרה לה שבילדותה היתה לה פטרייה מציקה בסמוך לבוהן רגל שמאל, ושמאז כנראה היא הפכה את הגירוד העדין אך המתמשך לתחביב בו השקיעה שעות רבות בלי משים. רוויטל דווקא אהבה את הסיפור של אימה, ולא היססה לספר אותו לכל מי שבהה בה במהלך פעולת הגירוד, בבית, באמצע מסעדה הומה או בזמן ההמתנה על המדרכה לאור הירוק.

עמוס דילג על סלעי המזח, מחפש סלע שטוח דיו כדי שיוכל להשתטח עליו ולחמם את גופו הרטוב ממי הים, שעדיין לא הפשירו די צרכם מהקיפאון היחסי שהטיל עליהם החורף. באחד מדילוגיו הוא ניתר מעל מה שנראה במבט חפוז מלמעלה ותוך כדי ריחוף, כנערה מכורבלת בתוך עצמה, שעל פניה מצל ספר פתוח, אשר משני עבריו מבצבצות שערות חומות ארוכות, ובאצבעותיה של אחת מכפות רגליה תחובה האצבע המורה של יד ימין. עמוס תמיד הצטיין בראייה מרחבית תוך כדי תנועה.

מייד עם סיום הניתור ייצב עמוס את עמידתו על סלע משופע והביט בנערה. היא, מצידה, לא הרימה את ראשה ולא הסירה את הספר מעל פניה, ונראתה קפואה למעט אותה אצבע חודרנית שהילכה קדימה ואחורה בחריץ שבין שתי אצבעות רגלה. על אף שלא יכול היה לראות את פניה, וכך גם את גופה אשר היה בתנוחה שבלולית ולא ניתן היה לסקור אותו כהלכה, נמשך עמוס להמשיך ולהתבונן בה מסיבה שלא היתה ברורה אף לו עצמו. עמוס חשש כי היא חושבת לעצמה שהוא מאותם נערים שמאתרים נערות בודדות מתוך מטרה אחת ויחידה, אך להסביר את עצמו הוא לא היה מסוגל, וכך גם לפנות ולעזוב.

מבטו של עמוס התמקד עתה באצבע הפעילה. על אף שנראה היה כי הנערה לא מסוגלת לראות לאן מופנה מבטו מבעד לספר שהסתיר את עיניה, עמוס ניסה להתיק את עיניו מרגלה, מתוך חוסר נעימות. אלא שבאותו הרגע הסיטה הנערה את הספר וזקפה את גווה. "רוויטל" אמרה, ומייד הוסיפה, "רוצה לשמוע סיפור שמתחיל בפטרייה מציקה ונגמר קצת יותר טוב?"

רוויטל דברה ועמוס הקשיב, כמו ששני ילדים בני 17 מסוגלים כשהם לבדם, מנותקים מן העולם ודאגותיו. הוא הקשיב לסיפור הפטרייה ולאחריו לסיפור נוסף, וכך הלאה. וכל עת שהקשיב לדיבורה המלהג, הוא בחן את פניה שהיו מחויכות בתחילת כל סיפור, קרנו באמצעו, ונפלו נפילה נוגה לאחר סיומו של כל אחד מהסיפורים. נדמה היה לו כאילו רוויטל חיה את סיפוריה כל פעם מחדש. לימים הוא יאמר לכל מי שרק יחפוץ לשמוע, כי ברגעים אלה כבר היה שבוי אחר רוויטל וכי ניצני אהבתו אליה החלו לפרוח יחד עם הראשון שבסיפוריה. ובניסיון אבוד מראש לנתח ניתוח רציונלי את משיכתו לרוויטל, הוא יוסיף כי דרך חיותה של רוויטל, שהילכה עליו קסם, הוא הצליח לחוות חוויות ממשיות, יותר ממשיות מאשר החוויות שהיה חווה בעצמו ביומיום, אשר איכשהו תמיד הותירו אותו עם הרגשה כאילו הוא חווה אותן בתור צופה מרוחק.

עמוס ורוויטל בילו את החופש הגדול הלפני אחרון ביחד, צמודים ומבודדים מהסביבה מרבית שעות היממה, במקומות מפגש נידחים או בחדרו של אחד מהם. עד מהרה נפתחה רוויטל אל עמוס ותיארה בפניו את תכונותיה המיוחדות, ויחד איתן גם את חלומותיה. ביחד היו עוברים על פרטי כל חלום ומנסים לפענחו. רוויטל מצאה בעמוס, מעבר להיותו נער רגיש ומתחשב, גם שותף להשקפות עולם לא מעטות. אבל הרבה יותר חשוב, עמוס לא ראה בה פריקית בניגוד למרבית האנשים שסבבו אותה, ובתמורה לחלומותיה הוא היה מגרד בין אצבעות רגליה, בזמן ששניהם היו שכובים ודסקסו חלומות או אידיאלים.

משהתברר לעמוס שרוויטל אינה חולמת חלומות שאינם מגשימים את עצמם, הוא החל לתחקר אותה אודות חלומות עבר משמעותיים שהיו לה, מתוך סקרנות. לבקשתו רוויטל שלפה יומן מאובק מאחת ממגירותיו העליונות של הארון בחדרה, בו כתבה רוויטל בתמצית את כל חלומות הילדות שלה בסמוך לאחר חלימתם, ויחד הם סקרו חלק מהחלומות היותר דרמטיים שהיא חלמה. לחלק מהחלומות היו לרוויטל תשובות של ממש ביחס להקשרים המציאותיים שלהם, וחלק מהחלומות נותרו כחידה בעיניה. לפעמים הוצמדו לדפי היומן גזרי עיתון שכבר הצהיבו ובהם אירועים שתועדו בעיתון, לפעמים הופיע רישום בכתב יד ילדותי בסמוך לחלום הכתוב ובו תואר האירוע שעליו התבסס החלום, ולפעמים נכתב סימן שאלה ליד החלום.

כאשר הגיעו לאותו חלום שבו דמיינה רוויטל אישה כלואה בצינוק, היה מצויר בסמוך לו סימן שאלה גדול. רוויטל זכרה את החלום ההוא בתור אחד מהחלומות המבעיתים ביותר שהיא חלמה מעודה, והתחננה לעמוס לדלג לחלום הבא, עד שהוא נאלץ לוותר. אלא שהחלום צלצל לעמוס מוכר, ובאחד מימי החופש הוא נסע לבית אריאלה והחל לחפש שם אחר כתבה על אישה זרה שמצאה את מותה בצינוק, עד שנתקל לבסוף באותה כתבה שאימה של רוויטל הסתירה ממנה לפני שנים רבות. מספר ימים לאחר מכן עלו עמוס ורוויטל על אוטובוס לכיוון העיירה כסייפה, מבלי שעמוס מספר לרוויטל על מטרת הנסיעה. לאחר מספר הכוונות הגיעו השניים אל בית המשפחה, וכשפתח להם אבי המשפחה את דלת הברזל שהובילה אל החצר, ניתן היה להבחין בבאר הניצבת במרכזה. לאחר כמה שניות בהן עיכלה רוויטל את שרואות עיניה, ביקשה רוויטל מעמוס שיאחז בה לפני שתתמוטט.

בלית ברירה סיפר עמוס לאבי המשפחה, איברהים, את הסיבה להגעתם לביתו, בשעה שהשלושה היו ישובים תחת גפן באה בימים ולגמו מיץ לימונים קר. האיש המבוגר נראה כמפקפק באמיתות דבריו של עמוס, אך הסכים לגולל באוזניהם את האירועים שהביאו למותה של אשתו, כיוון שלא מצא סיבה מדוע מישהו ינסה "למכור" לו סיפור שקרי, או איזה עניין לא כשר יכול להיות למישהו בסיפור מותה של אשתו המנוחה.

"אתם בטח צעירים מדי כדי לזכור", פתח ואמר איברהים בקול דואב, "את הרצח של החייל שלכם בסוף שנות החמישים, יריב פלד נדמה לי שקראו לו, קצין בצנחנים, ששני בדואים שהגיעו ממצרים ירו עליו ועל עוד כמה חיילים באיזה נחל. בגלל הרצח הזה גירשו מהר הנגב למצרים את כל השבט הבדואי סראחין מהר הנגב, עונש קולקטיבי קראו לזה, אפילו שלא היה לשבט שום קשר למה שקרה שם". לעמוס ולרוויטל לא היה מושג על מה איברהים דיבר, והם הנידו בראשם לשלילה.

"לא משנה", ניסה איברהים שלא לקטוע את קו מחשבתו, "עיישה, אשתי, היתה אז קצת יותר קטנה ממכם, ובילתה אצל דודיה מדרגה שנייה בגליל כמה שבועות. כשבאה לחזור הביתה סיפרו לה הקרובים על הגירוש ואמרו לה כי הוריה גורשו גם הם, אך לפני שחצו את הגבול הצליחו להעביר מסר כי הם מבקשים שביתם תישאר עם קרובי משפחתה ולא תעבור את הגבול למצרים, לפחות לבינתיים. כמה שבועות לאחר מכן ניגשה אל עיישה דודתה ובעצב סיפרה לה כי הוריה ואחיה של עיישה מצאו בטעות את מותם במהלך ניסיון של הצבא המצרי לדכא התנגדות של השבט לגידורו בשטח מדברי דרומית לתעלת סואץ. מאז חיה עיישה עם דודיה הרחוקים וחשוכי הילדים, והיתה להם כמו בת, עד שאני פגשתי אותה במסיבה גדולה של הכפר שבו היא גרה, ואחרי שראיתי אותה רוקדת עם הבנות האחרות החלטתי לקחת אותה לאישה והבאתי אותה איתי חזרה לנגב".

"אחרי שנחתמו הסכמי השלום עם מצרים הגיעה לארץ קבוצה גדולה של בדואים משבט סראחין, שקיוו כנראה לקבל חלק מהאדמות שלהם בחזרה. יום אחד הם הגיעו לכסייפה במטרה להיפגש עם המנהיגים המקומיים, וכל תושבי העיירה יצאו לברך אותם. ואז אחד מהגברים זיהה את עיישה והם התחילו לדבר ולהחליף חוויות, כל אחד על מה שקרה לו מאז הגירוש ועד לפגישה. אותו בחור סיפר לעיישה כי הוא גר במצרים במשך הרבה שנים בסמוך לשטח שהיה בבעלות משפחתה של עיישה וגם טען שהוא היה חבר קרוב של אחד מאחיה. עיישה היתה בטוחה שמדובר ברמאי ועזבה את המקום נסערת, אבל אני החלטתי לבדוק מה בדיוק קרה שם, והקשבתי לאותו אדם בסבלנות ואחריו גם לעוד שניים אחרים שאישרו את דבריו."

"אני מצטער שאני מדלג קצת, אבל עוד מעט יגיעו הנכדים", התנצל איברהים והמשיך, "בכל מקרה, התברר שהדודים של עיישה לא יצרו קשר עם ההורים שלה אלא בסה"כ ניסו לנצל את מה שקרה ולאמץ אותה בתור הבת שלא היתה להם מעולם, אבל זה עוד כלום", איברהים נאנח בעודו מתבונן בזוג הנערים ששתו בצמא את הסיפור שבפיו, "הוריה של עיישה לא ידעו בכלל מה עלה בגורלה, וניסיונות שלהם לקבל מידע עליה נחסמו על ידי אותם קרובי משפחה. בסוף אימה של עיישה לא ידעה מה לעשות עם עצמה מרוב דאגה לבת היחידה שלה והחלה להתנהג מוזר. מג'נונה, אתם מבינים? אצלם במשפחה, בצד של אימא שלה, היו הרבה מקרים כאלה, זה עובר בתורשה כנראה, והאמא שלה נהייתה משוגעת בגלל שבחלום היא חלמה שקרה לה משהו רע. עצוב, עצוב מה שקרה לה. בסוף היא מתה בבית משוגעים ליד קהיר, עוד לפני שעיישה הספיקה לראות אותה."

"כשעיישה שמעה את זה, היא הסתגרה באחד החדרים בבית ולא הסכימה לצאת ממנו. ניסיתי להביא את הדודים שלה מהגליל שידברו איתה, אבל כשהם שמעו על זה שאני יודע מה באמת קרה, הם נבהלו ולא הסכימו לבוא. גם החברות שלה לא הצליחו לשכנע אותה לצאת החוצה, ורק באמצע הלילה היא היתה יוצאת החוצה לאכול משהו ולהתקלח ואז חוזרת בחזרה. אני הייתי נרדם על הספה בסלון כדי להתעורר ברגע שהיא יוצאת מהחדר, אבל היא לא הסכימה לדבר איתי גם אז. אני טיפלתי בינתיים בילדים וגם עבדתי, ואם השכנות לא היו עוזרות לי עם הילדים, אני לא יודע מה הייתי עושה." עמוס ורוויטל הסתכלו זה על זה, מצטערים על שביקשו מאיברהים לספר את הסיפור. איברהים נראה לפתע מבוגר יותר אף מגילו האמיתי, והעצב החשוף שלו הביך אותם. בעיתון רק היה כתוב על המוות, כל השאר לא הופיע בכתבה, גם לא הדמעות המזדמנות שאיברהים מיהר להעלים מעל לחייו.

"אחרי שלושה או ארבעה חודשים היא התחילה לצאת החוצה גם בשעות היום, אבל זאת כבר לא היתה האישה שלי שהכרתי. רוב הזמן היא היתה שקטה ומסוגרת בעצמה, לא מדברת עם אף אחד, ואז פתאום היא היתה מתפרצת בבת אחת, צועקת על כולם ושוברת דברים. לא ידעתי מה לעשות איתה. אפילו שלחתי אותה למצרים לבקר את המשפחה שלה, למרות שפחדתי שהיא לא תחזור משם, אבל היא גרה שם חודש עם אבא שלה והאחים שלה ואז חזרה הביתה, ושוב התנהגה מוזר מאוד. גם היא נהייתה מג'נונה."

נראה היה שאיברהים מבקש לסיים את הסיפור, על אף שרק הגיע אל חלקו הקשה באמת. הוא קיצר בפרטים ורק היה מוכן להגיד שבשנים האחרונות לחייה היא הפכה לבלתי נסבלת, וכמה פעמים אפילו סיכנה את חייהם של הילדים, כשהייתה נוטלת לידיה סכין ורצה בבית ובחצר נטולת שליטה. היא סירבה להתאשפז בבית חולים לחולי נפש ואיימה כי תתאבד עם ישימו אותה שם, ולבסוף לא נותרה ברירה אלא לנהוג כמנהג הבדואים עתיק הימים, ולקשור אותה עם חבל בחצר על מנת שלא תפגע באף אחד. איברהים אפילו סידר לה מבנה משלה, בו ניתן היה לשחרר אותה ולאפשר לה להסתובב חופשייה, אלא שיום אחד הציתה עיישה את המבנה כשהיא בתוכו, ורק במקרה היה במקום אחד הילדים, שהצליח להוציא אותה החוצה כשהיא סובלת מכוויות קשות. אך גם בבית החולים לא ניתן היה להשאיר אותה, כיוון שהיא חשבה שמנסים לאשפז אותה במוסד לחולי נפש בעל כורחה, והמשפחה היתה חייבת להבריח אותה באישון לילה חזרה לבית, עוד לפני שהגיע תורה לעבור ניתוח קוסמטי.

"מה אני אגיד לכם", איברהים נראה כמי שמבקש להתנצל על מעשיו, "לא היתה לי ברירה, באמת שלא היתה לי, אבל כולם לחצו עלי פה. אפילו הילדים. גם ההתנהגות המופרעת שלה, וגם כל הכוויות על הפנים, וגם הפחד שהיא תשרוף משהו שוב, אז בסוף נכנעתי ושמתי אותה בבאר הישנה. ואחרי שבועיים שהורדנו לה אוכל ומים שלוש פעמים ביום גילינו שהיא לא אכלה כלום ופשוט מתה מרעב וצמא". איברהים הפסיק לדבר ועתה התעסק רק במחיית הדמעות שכבר הציפו את לחייו, ורוויטל סימנה לעמוס בראשה כי מוטב שהם ילכו לדרכם.

לאחר שנפרדו מאיברהים, לא לפני שרוויטל ביקשה מאיברהים וקיבלה רשות להציץ אל תוך הבאר, ולא לפני שאיברהים ביקש מרוויטל העתק מהחלום הכתוב שלה וסורב, עלו השניים על טרמפ לכיוון תחנת האוטובוסים של ערד. שניהם שתקו והיו שקועים כל אחד במחשבותיו שלו, ורק כאשר האוטובוס חלף את כסייפה בדרכו מערבה, פתח עמוס את פיו ודיבר על מה שחשב. "מעניין איך זה להרגיש להיות כלוא ככה", אמר. "מילא כשאתה משוגע וחי במילא בעולם משלך, אבל להיות שפוי וכלוא בחושך במקום סגור זה הרבה יותר גרוע. אני לא יודע אם גם אני לא הייתי מעדיף למות אם הייתי במקומה". "אל תדבר ככה, אפילו לא בצחוק" ענתה לו רוויטל ברוגז מפתיע, והפנתה אליו את גבה, "אני הולכת לנמנם קצת עד שנגיע".

כמעט שבוע חלף עד שהיתה רוויטל מוכנה לחלוק עם עמוס את שחשבה באותה נסיעה. במהלך אותם ימים היא היתה זעופה כלפיו, ללא סיבה נראית לעין, עד שעמוס אזר אומץ והתעמת איתה בעניין, ולמעשה לא הותיר לרוויטל ברירה, אלא לגלות לו את דבר המראות שהתגלו לה לראשונה בעת שהתבוננה אל תוך הבאר, ולאחר מכן בשנית באוטובוס, בעת שישנה, ומאז בכל לילה ולילה. שניהם ישבו מחובקים על ספסל בגינה הסמוכה לביתה, והשקט שאפף אותם רק העצים את המתח שאליו נקלע עמוס בבת אחת.

"אולי אני מבלבלת", התחילה במעין התנצלות מראש, "אף פעם לא דמיינתי דברים בזמן שאני ערה, אבל זה חזר גם בחלומות, אז אני לא יודעת. אני גם חושבת שאולי החלומות הושפעו יותר מדי ממה שראינו שם, כי עוד לא קרה לי שהחלום היה על משהו שחוויתי אותו זמן לא רב לפני כן. אבל תקשיב אתה ותשפוט. ראיתי אותך, בעתיד, בכל מיני מצבים. אני לא בטוחה שהבנתי בכלל איפה אתה נמצא, אבל היית במצוקה, זה בטוח. במקום סגור וחשוך כמו הבאר ההיא. לרגע אחד חשבתי שהשתגעת, אבל אז פתאום נראית לי נורמלי. היו לידך אנשים זרים, אולי היית בשבי. היו גם סתירות בין החלקים של החלומות. מקומות אחרים ואולי זמנים אחרים. אני לא רגילה לחלום על משהו שמתמשך, אלא על מקרה ספציפי, אז זה קצת מוזר, כל העניין הזה. אני חושבת שאולי הרגשות שלי השפיע על היכולת שלי לראות את הדברים כמות שהם, גם מה שקרה שם ליד הבאר, וגם הרגשות שאני מרגישה אליך..."

"אליי?" קטע אותה עמוס לראשונה. עד אז הקשיב בחרדה לסיבה להתרחקותה של רוויטל ממנו בימים האחרונים, חרדה שהתחלפה בחרדה אחרת למשמע תוכן החלומות, אך העתיד הלא ברור היה בעיניו חשוב הרבה פחות מההווה המוחשי. עמוס התאווה לשמוע מרוויטל ולו מילה אחת על רגשותיה כלפיו, אך לא זכה לכך עד לאותו זמן.

"אליך, כן. אבל עזוב, אני מבולבלת עכשיו. אני צריכה לנוח, פתאום התחלתי להרגיש לא טוב", אמרה תוך כדי שהיא מגבירה את קצב הגירוד בין אצבעות רגליה. זו היתה הפעם האחרונה למשך תקופה ארוכה בה זכה עמוס לשמוע מרוויטל על סדרת החלומות הזו, כמו גם על רגשותיה כלפיו. מאותו יום סירבה רוויטל לדבר איתו על עניינים אלה. רוויטל נראתה נחושה בדעתה, ואחרי כמה שניות קמה וצעדה לעבר הבית, כשהיא נעצרת רק פעם אחת, בה הסתובבה חזרה אל עמוס ואמרה "רק תעשה לי טובה אחת, ואל תשכח לקחת איתך אקדח לכל טיסה". "אקדח? טיסה?", עמוס היה מבולבל, אבל גבה המתרחק של רוויטל לא סיפק לו את התשובות המיוחלות.

***

עמוס היה מאוהב ברוויטל, רוויטל לא אהבה את עמוס. היא הייתה מוכנה להודות שהיא שואבת מנוכחותו הנאה מרובה, ואפילו הסכימה להגדיר את עצמה כמאושרת יחד איתו, אבל אהבה היא דבר שאינה יכולה לחוות, כך טענה עוד לפני כניסתו של עמוס לחייה, והיא סירבה לשנות את עמדתה בעניין גם לאחריה. בשבועות הראשונים שלאחר תחילת הלימודים התמעטו פגישותיהם בשל המרחק הפיזי, והקשר ביניהם היה מבוסס על שיחות טלפון ארוכות ומפגשים בסופי שבוע בלבד. דיבוריו הרבים של עמוס בטלפון על געגועים עזים במהלך ימות השבוע ועל פרפרים עוקצניים בבטן לקראת צהרי ימי השישי, כמו גם הקושי שלו להיפרד ממנה בסוף סופי השבוע, העיקו עליה והעמידו אותה במצב של אי נוחות, כיוון שלא היתה מסוגלת להשיב לו במילים דומות.

עמוס, מצידו, התעקש שלא להיעלב מאי הסימטריה הרגשית, והיה מסביר זאת כתוצאה של ילדות קשה שהביאה לחסם רגשי ופחד מתלות באחרים, ולפעמים אפילו תלה את האשמה באותו ביקור בכסייפה והחשש מהעתיד שהתגלה באותה סדרת חלומות עליה לא הסכימה רוויטל לדבר יותר. לרגע אחד הוא לא סבר כי הדבר נובע מכך שהוא אינו הגבר הנכון עבורה, ומבחינתו היה מדובר בתהליך של למידה, שבסופו תשכיל רוויטל להתגבר על חסמיה ולחוש כלפיו רגשות הדומים לרגשותיו שלו כלפיה, ואולי אפילו לבטא אותם.

שלוש שנים נמשך הקשר הזוגי בין השניים. בכל אותה תקופה ראה עמוס ברוויטל כבת זוגתו לחיים, אך לא זכה ממנה לביטויי אהבה בחזרה, למעט אותו משפט מקוטע שזכה לשמוע על הספסל בגינה. במהלך אותן שנים תרמה רוויטל רבות לעיצוב אישיותו של עמוס, כמעט בכל אספקט אפשרי. היא זו שדחפה אותו להצטיין בלימודיו, והיא זו שעודדה אותו להתקבל לקורס טייס ולאחר מכן לשאוף להצליח ולהפוך לטייס קרב. עמוס לא היה חדור מוטיבציה מעצם טיבו, ובתור ילד היה בינוני בלימודים ונחשב לעצלן על ידי מוריו, למרות הניצוצות שהיה מגלה במהלך השיעורים, אך רוויטל לימדה אותו לכוון גבוה ולחשוב על העתיד. כשהיה שואל אותה מדוע כל כך חשוב לה שיהיה שאפתן ולמה היא לא נוהגת באופן דומה עם עצמה, היתה רוויטל מתחמקת ממתן מענה כנה, ומפטירה תשובה מתחכמת בסגנון של אתה זה שזקוק לדרבון, לא אני.

וכשפעם אחת העז עמוס להשיא לרוויטל עצות באשר לעתידה, וניסה לדרבן אותה לנצל לתועלתה האישית את המתת שהטבע העניק לה, התפרצה עליו רוויטל והאשימה אותו כי הוא הפך להיות דומה לכל היתר, וכי היא לא מבינה מה היא עושה איתו בכלל. שבועיים לאחר מכן היא הודיעה לו טלפונית על רצונה להיפרד לתקופת מה, וכאשר הם נפגשו לראשונה פנים אל פנים מאז אותה שיחה, כחודש לאחר מכן, היא הודיעה לו על רצונה להיפרד ממנו. "מצאתי את אהבת חיי", אמרה לו, ויצאה בריצה מבית הקפה, מליטה את פניה בידיה.